משפט שאני שומעת מזה כבר כמה שנים. הדבר הכי מדהים, שבכל פעם אני הרוסה יותר ויותר. תחילה שמעתי את המשפט הזה בכיתה ג, ואז בכיתה ד, ואז בכיתה ה. כך הלאה, כל פעם סיבה אחרת. אסכם את כל הפעמים- המשפחה שלי, ותופעות הלוואי של ההתנהגות שלהם. הדיכאון- אסור שתהרס. חרדה- אסור שתהרס. התקפי עצבים- אסור שתהרס. בכי- אסור שתהרס. כל דבר שהם גרמו לו, ואילו הם רק ידעו שזה בכלל ״היא נהרסת״. או, ״היא נהרסה עוד קצת״. כל אלו נערמים זה על זה ברצף הזכרונות. מצחיק, שאחרי כל כך הרבה שנים, אני בת 19, והאבא החרדתי שלי מביא אותי להתקף שלא היה לי מזה הרבה זמן. אני לא מתגאה בזה. היום היה יום שהיה צריך להיות חיובי ושמח, כך הוא גם היה. השארתי את הפוך מאחוריי, יצאתי לנשום אוויר. החלטתי שאני משתנה. עבדתי שש שעות של עבודה פיזית קשה, הייתי עם אנשים, עם עמיתים לעבודה ועם ילדים קטנים. כל כך שימח אותי לדבר איתם ולחייך אותם. לחייך גם את עצמי ולתת קרדיט לשאני. אחר כך חזרתי הביתה ובישלתי, טרם התאמנתי. אני מחזיקה משבוע הבא, מחר מתאמנת עם חברה טובה אחרי תור לרופא, בשני אני בחדר כושר ואז בשיעור ריקוד, לאחר מכן ישנה אצל ידיד טוב בת״א, מעבירה אצלו את היום בשלישי שבסופו שיעור ריקוד נוסף. בחמישי אני בחיפה, ואז אצל סבא וסבתא בצפון. בשבת- הבטיחו לי בעבודה לעלות על הבנג׳י בחינם. אני משתדלת לשמור על עצמי שפויה, אני זוכרת את כל זה ואת מה שהבטחתי אתמול לעצמי. אבל לחיות עם הורים שמאובחנים עם חרדה זה קשה. אבא צורח כל יום על כל דבר קטן, ואני חטפתי התקף. התחלתי לצרוח בעצמי ולהכנס ללחץ, התנהגתי בצורה מאוד אלימה. אם היו רואים אותי הייתי מתאשפזת, לחלוטין. זה הגיע למצב שאמא מנעה ממני להתנהג עוד באלימות. היא פשוט אחזה בגוף שלי וסירבה לשחרר בעת שאני בוכה ובועטת. אנשים במציאות לא מכירים את הצד הזה בי, זה הצד המיואש. הכועס. ואמא אמרה לאבא היום, בעת שראתה את הצד הזה שוב אחרי כל כך הרבה זמן: תראה מה אתה עושה לה, הילדה נשברה. אל תעיז להרוס אותה. בעוד אני בראשי חזרתי על המילים, ״אני נהרסת״. כל היום הזה התנקז לבסוף לחיבוק של אמא, אותה אמא שהכתה וקיללה אותי בעבר אבל אוהבת אותי עד אין סוף. האמא הזו שדרשה שאתאבד, אך גם מאובחנת עם לא מעט דברים, ולכן אני עוד סולחת לה, קצת, ולעיתים מתעלמת מהעבר הקשה. בכיתי לה על הכתף, כשהיא אמרה לי כמה היא אוהבת אותי ולעולם לא תעזוב אותי, כמה שחיים בלעדיי הם לא אפשריים, לא משנה מה. בזמן הזה, רצו בראשי מחשבות, על היציאה מהארון. רצו דמיונות, של אמא כשהיא תסלק אותי מהבית לאחר שזה יקרה. אני תוהה, האם תגידי סוף סוף, תחליטי סופית שנהרסתי?
לפני 5 שנים. 19 בינואר 2019 בשעה 19:57
