אני אוהבת את הגוף שלנו. חושבת שהוא גאוני. אך לפעמים, בפעמים כמו עכשיו, כאשר אני מסתכלת אחורה בזמן- אני מבינה כמה שהגוף שלנו באותה מידה גם טיפש. השבוע האחרון נתן לי כמה דוגמאות:
• הייתי בחרדה מאוד עמוקה. הכאב גבר עליי, ולבסוף התחלתי לחוש אובססיות כלפי הסנטר שלי. אחרי התייעצות עם בעל מקצוע, הוא אמר שהמוח ניסה להסיח את דעתי מהחרדה על ידי כך שהסב את תשומת ליבי לתחושה משונה בחלק בגוף שבדרך כלל לא מרגישים מבלי לגעת. המוח ניסה להדחיק את החרדה, כאשר בפועל נוצרה חרדה יותר עוצמתית.
•בחילות בנסיעות/ על ספינות. לגוף שלנו יש כמה דרכים לדעת איפה זה למטה ואיפה זה למעלה. תחילה, הנוזלים באוזניים שלנו שמייצבים אותנו, בנוסף העיניים שלנו, שדרכם אנחנו רואים מה למעלה ומה למטה. במחלת ים לדוגמא- העניים שלנו רואות בקו ישר אך האוזניים מרגישות את התנועה של הספינה. הגוף חושב בעקבות האותות המרובים והשונים שקיבל, שהוא הרעיל את עצמו. ולכן, מנסה להציל את עצמו עם בחילה, אך זה לא המצב.
•אני יודעת שלא אותך אני אוהבת. כבר הגעתי למסקנה שהתאהבתי בהרגשה שנתת לי, ולא בך. כבר הגעתי להבנה, שאיך שאהבת אותי היה שיקוף של כל מה שהענקתי לך. את כל הטוב שנתתי וחזר אליי בחזרה, אני זו שלימדה אותך כך לאהוב. ועדיין, מאז הספקתי להיות עם מספר אנשים, ואני לא מסוגלת לשכוח אותך. המוח שאמור לשכוח את הפרטים הפחות חשובים, שכח את איך שנראת, ואת הקול שלך (בערך), אך טרם שכח איך זה הרגיש לאהוב אותך. ולהיות לידך, ולהיות שלך. המוח אמור להפסיק לאהוב אותך, עם ידיעת כל הפרטים האלה. ושכח
