נסיעה מהוד השרון. כמעט לקראת הבית, עוצרת בשולי הכביש. לאן אני נוסעת? לאן פניי מועדות בחיים? הנסיעה היא מטאפורה לחיים עצמם, לאן אגיע לבסוף? לאחרונה נהייתי אדישה. פתאום דברים שפעם הסבו לי התלהבות רבה פסקו מלעשות זאת. אהבה פעם יכלה להיות דבר מרכזי בחיי ולא עוד דבר. עכשיו זה מרגיש כמו על הדרך, ואני לא אוהבת את זה. הצבא פעם היה דבר מרכזי, ועכשיו הוא הופך לצדדי מאוד עד לאפיסת כוחות, בהשפעת המפקדת שלי. פעם ג׳אגלינג היה חלום, היום הוא עוד דבר שאני לא תמיד נהנת לעשות וזונחת. כתיבה, לאט לאט החלום הגדול מצטמצם לידי קו לבן. הדבר המסוכן באדישות, הוא שברגע שהחיים הנוכחיים שמרגשים לבדם לא מרגשים יותר, אנו נוטים לחפש ריגושים מוגזמים שעלולים אף לסכן אותנו. דברים ספונטנים ורחוקים מאיתנו יתר על המידה. מעבר לרמת הסיכון, גם ההתרחקות מעצמנו ומהבית היא מסוכנת. לבסוף יכול להגיע מצב בו לא נתמצא בעולם. אני מוצאת את עצמי מנסה לרדוף אחר הריקנות הזו ולמלא אותה בדרכים שונות: אוכל, אלכוהול, יציאות אחת אחרי השנייה. תזוזה. תזוזה מסיחה את הדעת מהריקנות אבל היא לא מרפאת. היא בסך הכל נותנת עוד תקווה לדבר החדש שאולי יזיז משהו בלב. ולב רגיש כמו שלי, שפעם אף לא לרגע חדל לרטוט, הסטנדרטים שלו גבוהים מאוד. הוא מחפש להגיע לתזוזה תמידית, מחפש את המוטיבציה הזו שתחזיר את הניצוץ בעניי האדם הנושא אותו. פעם, בקורס בעיקר- מצאתי אושר בדברים הקטנים. במבט על השמש, בהסתכלות על הפרפרים, במגע של רגליי עם האדמה. יכולתי לבכות משמחה. הרגשתי שהשמחה לעולם לא תלקח ממני, בעודי נאחזת בדברים שלעולם לא יעלמו ולא יתקלקלו בידי האדם. הרגשתי בלתי מנוצחת. הרגשתי שניצחתי את השדים שלי. שלא עוד תיזל דמעה מיחסם הברוטלי של הוריי, שאהיה מחוסנת מכל כאב. אני מבינה שאני חייבת לחזור להנות מהדברים הקטנים. מהשמש, מלחייך, מחיוכם של אחרים. אפילו מלשים שיר באוטו. אני צריכה גם לחזור לכתוב, שכן זה החלום שאסור לי להזניח, זו הדרך הנוספת שלי להבין את רגשותיי בצורה מדויקת, להנציח רגעים מאושרים, ולהתמודד כראוי עם מצבים קצת פחות נעימים. האמת היא, שלא משנה כמה אמשיך בחיי, וכמה אשמח ואחייך, הטראומה נשארת. אני מקבלת את זה, אני מקבלת את זה שאמשיך להסתכל על חניות ורחובות מסוימים כאל זירות פשע, את זה שחיוך עבורי לא תמיד יהווה ניצחון אלא חומה מגנה מפני לחזור לשם שוב. אני מקבלת את זה שתמיד אשאר קצת דפוקה. שתמיד חיי יתלוו לאיתותים- הזהרה. אל תשאבי לשם. אם תפני שמאלה, יהיה זה מסוכן, יש אופציה לפרסה. החזרה לעבר היא מסוכנת, פתאום ארצה לחתוך ולא אעשה את זה, אתאהב אבל אתרחק מהפחד להשבר, אתאהב אבל אתקרב וארגיש מטומטמת, או ארעד לעצמי. אחיה אבל לא תמיד אחשוב שיש טעם בכך, אעצור אף רגעים שמחים בחיי על מנת להזכר במה שהיה אז. בזה. בין לבין אמשיך לנסוע, אני בטוחה בכך. גם אם אחלוף ברחובות העיר על פני זירות פשע, שלפעמים ישאבו אותי אל מסע בזמן, אל תהומות ילדותי.
לפני 5 שנים. 31 באוגוסט 2019 בשעה 11:36
