הבלוג שלי הוא המפתן לנפשי. אני אוהבת לכתוב שירים, אבל שירה היא לא הצורה החשופה ביותר שלי, עדיין. אולי גם לעולם לא תהיה. שירה היא יותר אומנות מהפעולה של להקיא מילים בשיא הרגע. כשאני כותבת שירים, אני בוחרת עם פינצטה את המילים כדי ליצור אומנות. זה למה בבלוג שלי חשוב לי לכתוב גם קטעים מאוד ארוכים, ובכך להציע לכם, הקוראים, את המפתן לנפשי. את הלב שלי, החשוף. אני מתנסחת היטב, אך זו לא הסיבה לכך שאני מספרת לכם את כל שעובר עליי. חשוב לי לשתף בבכי, בעצבים, בעת אהבה. אהבה חשובה לי מאוד, חשובה לי תמימות ולהשאר עם לב טהור יותר מכל. לפעמים יש אי התאמה ביני לבין המציאות, ביני לבין הצבא, ביני לבין אנשים. אני תמיד אתן מאה אחוזים כי כזו אני, לעולם לא אתנהג בצביעות ולא אשקר. הצבא מלמד אותי לשקר ולא לחייך לאנשים מסוימים, קשרים לימדו אותי לא לתת את הלב ישר ולפעמים לא להיות גלויה ופתוחה לחלוטין. אם אמשיך בדרכי שלי, נפשי תהיה יותר עצובה וכחלחלת. קשה לי עם זה כי מצד אחד הדבר מרגיש כבגידה בעצמי ובעקרונות שלי, מצד שני אני מתחילה להבין שהדבר נחוץ במציאות שלא כולה ורודה. הלוואי שהעולם היה מורכב מלבבות ואהבה. אני מבינה שזה לא כך, אבל בזמן האחרון כל פעם מחדש הלב שלי נשבר.
לפני 4 שנים. 8 בינואר 2020 בשעה 8:29