אגם הברבורים

בימים האחרונים התמודדתי עם אתגרים רבים, עם חלקם אני עדיין מתמודדת. ועם זאת, אני צולחת את רובם בצורה שראויה להערכה. מהתקף דיכאון של כמה ימים בשבוע שעבר, רק כדי לעמוד על הרגליים, עד שהם, יחד עם הכתפיים שלי קרסו שוב ויותר מתמיד. דלקת בידיים כאשר יד אחת שורפת מקצות האצבעות ועד השכמות. בנוסף לאלו, קוצר נשימה שהגיע פתאום, כנראה משימוש יתר בקרח לשרירים, והפריע לי לישון. אני מתקשה לנשום וחווה כאבים באיזור הריאות כבר שלושה ימים. תוך כדי- נאבקת בצבא שיתן לי את כל מה שאני צריכה כדי לא להזניח את הגוף שלי, נאבקת בעצמי כדי לבחור נכון ולהלחם, להאמין בטוב ולא לוותר. עם כאבים בלתי פוסקים ואין סוף בתי חולים בלי הפסקה אפשר להשבר, במיוחד כשזה בא על חשבון פעולות יום יומיות שאמורות להרגיע, על חשבון החלום שלי, על חשבון החרמנות שלי. כל הסיטואציה מאוד קשה ומסובכת. המרחק מהמלכה שלי והעובדה שאני לא יכולה לתת לה את מה שמגיע לה ומאה אחוזים ממה שאני יכולה לתת מקשים עליי ומכאיבים לי יותר. אני שומרת על עצמי בזהירות לא רק בשבילי אלה גם בשבילה, זה הגוף שלי, שלה. איך שאני אתפקד זה מה שיקבע חלק גדול מהפגישות שלנו, מהשיחות היום יומיות שלנו, וגם יקבע את החלום שלי, והשגרה שלי. תכף הקורונה תסתיים לחלוטין ואני רוצה לסיים עם הכל עד אז. אני עושה ג׳אגלינג בהכל- מהכדורים המעצבנים שמלאי תופעות לוואי, לפציעות הגופניות שלי, לקוצר הנשימה, לכל אלו שמפריעים לי להתרכז בשאיפות שלי ובדברים שעליי לעשות. אני חיובית, אני מאמינה שהבעיה בידיים באה כדי שאלמד לשים גבולות, כדי שאוכל בריא יותר ואקפיד לקחת תוספי תזונה, כדי שאשקיע כל כך בכדי לרפא את הידיים שלי שאצליח לרפא גם אולי את הכתף כולה. במקביל אני מתקרבת לאחותי, מדברת עם הקבנית, המפקדת, רופאים שונים, רק היום עמדתי על שלי בכדי לקבל את מה שאני צריכה מהצבא.  אני מנסה בכל זאת לפנות את הראש בכדי לחשוב על דברים נוספים שעליי לעשות. עד שהקורונה תסתיים גם כל הבלאגן בחיי יסתיים, זה חייב להסתיים. אני מותשת, ורוצה לוותר, בכל שנייה. מחר אני במיון, ואין מתסכל מזה. ועדיין, השבוע הראשון של ספירת העומר מדבר על גבורה, ואני כזו, גיבורה.