לפני 20 שנים. יום שישי, 17 בפברואר 2006 בשעה 16:08
עכשיו כשאיני עצובה עוד
אני מבחינה בצבעים שבחוץ,
פריחת אביב מוקדמת
ממתינה לבואך בציפיה
כמו מקבלת פנייך בחדווה.
פתאום כשהכל מתבהר בחוץ
גם ליבי מאיר את עיניי
ואולי זה ההפך?
אולי זה הלב שמאיר את הנוף?
גם יכולת ההבחנה כמו פתאום מתחדדת,
לפתע כל רפרוף של פרפר מרגש,
מעופף הוא על עלה ורדרד של כותרת
וקצות כנפיו מדגדגים במעמקי בטני.
אור ירח מכסיף את הנוף
וליבי מאיר באור נגוהות,
ציפור מצייצת עליצות על ענף,
וליבי מנתר איתה כמו פורץ מהגוף.
ואפילו ריחותיו הטריים של הגשם
חודרים בי בכל תא ותא של עורי.
רק מגע חיבוקך עוד חסר לי,
עוטף ומחמם, מעורר ואוהב.