סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

z , c ושאר ויטמינים

משפך של אור וחושך, של טוב ורע, של מתוק ומר, והמון המון אהבה.
לא מסונן, כמעט לא מעובד, ומאוד מאוד אמיתי.
לפני 10 שנים. שבת, 8 באוגוסט 2009, בשעה 22:31
הייתי ביום חמישי במסיבה, היה מוצלח ושמח - טיש על עמדת הדי ג'יי, אז איך לא יהיה מוצלח...
היה במסיבה גברבר (נראה 30+) ש"עשה לי את זה" והיה לי רושם שיש שם פוטנציאל מוצלח גם בקטע של הנייוש... אז אחרי החלפות מבטים ממושכות, באחת ההזדמנויות כשהוא עבר לידי שאלתי אותו "מי אתה?" הוא הציג את עצמו (רעש רקע חזק מנע ממני להיות בטוחה שקלטתי נכון את הניק...) ושאל "למה את שואלת?" אז אמרתי לו "כי אתה מוצא חן בעיני ומסקרן אותי" התגובה שלו היתה הפניית פיו מאזני אל שפתיי, ונשיקה... הייתי מופתעת כמובן, אבל ראיתי בזה איתות של היענות, אם כי חצופה מידי לטעמי. המשכתי לשאול אותו שאלות כדי ללמוד עליו קצת יותר, ולהכיר, כשהתשובות שלו מלוות בהתנשקויות מתגרות.... (והדילמה הפנימית שלי עם ה"בא לי עליו" ובין "מי אתה בכלל שתנשק אותי")...
הושבתי אותו על כיסא בר, נעמדתי מולו אמרתי לו כשידי סביב צווארו, שככה הרבה יותר טוב ושאני מעדיפה להוביל את זה, אז הוא אמר "בואי למעלה"... (לגלריה). סירבתי ואמרתי שאני מעדיפה להכיר יותר קודם, ומה גם שאני לא לבד (נשגבת היתה בדרך). הוא התרחק מעט, ולמרות שכמעט כל הערב שמר על קשר עין, מאותו רגע רק התחיל עם הנשים מסביב, אחת אחרי השניה, וקיבל סירוב אחר סירוב, כאילו רצה לעורר את קינאתי או משהו (אין לי הסבר אחר, כיוון שהיה מתלחשש עם הבחורה אבל מסתכל עליי או מאותת לי בעיניו או בידיו...). אפילו עם נשגבת ניסה להתחיל כשהלכה לשירותים... וכשאמרה שיפנה אליי אמר לה שאני לא מעוניינת...
ברור שאפשר לומר שזה לא מייצג שומדבר, ושאולי זה שהתחלתי איתו חירמן אותו וגרם לו לנסות מה ומי שלא תהיה, אבל שוב ושוב אני נתקלת בתופעה הזו של גברים שבגלל שהם נמצאים בסביבת הקהילה, כנראה מתרגמים את האופי המיני השונה, להבנה שהכל יבוא בקלות ומיידיות וללא הרקע או ההכרות שבכל סביבה אחרת היו נדרשים. אותי זה דוחה.
איך נמנעים מהתופעה!?! או שלא!?

לפני 10 שנים. רביעי, 3 ביוני 2009, בשעה 00:05
אני מצהירה על עצמי שאני טוטאלית. לא פעם אני נשאלת איך אני מגדירה זאת ואיך זה אפשרי.

אז מכיוון שאני מנהלת חיים מלאים, אני לא מצפה ולא מעוניינת שהנשלט שלי יאבד את מהלך חייו היומיומי. לפחות לא באופן מלא.
אני מצפה שימשיך לעבוד ולהתקדם בעבודתו (מלכתחילה הוא צריך להיות אדם שיש לו שאיפות ומטרות בחיים), שקשריו המשפחתיים לא ישתנו בעקבות הקשר שלו איתי, שביטחונו העצמי (שיהיה גבוה מלכתחילה) וביטחונו בי רק יתעצמו עם העמקת הקשר שלנו, וכו'.

ברור שמנטלית ורגשית יש לקשר בעוצמות ומשמעות כזו השפעה שאינה מוגבלת רק לשעות ה"ביחד". וזה משהו שאני נהנית ממנו.
אז מה זה בעצם טוטאליות?
זה אומר שהפוקוס של הנשלט הוא עליי ועל רצונותיי, בין אם המפורשים - אלו שהבעתי באופן ברור, ובין אם אלה שהוא לומד להכיר, ואין צורך שאחזור ואומר אותם, או שהוא מבין ברגישותו שאני מצפה או מעוניינת בהם.
זה אומר שהביצוע הוא בהתאם למצופה ומעבר לו, בעיקר בגלל שהכוונה היא מבפנים ולא רק כלפי חוץ.
זה אומר שהבסיס של האמון והבטחון בשליטתי הם ברמה כזו שאין עליה עוררין, השגות, תלונות או מענות. כל זמן שאני מרוצה - הוא מסופק. שאין ציפיה לתמורה והנאה (הם עשויים להגיע - או שלא, אבל רק כי אני מעוניינת להעניק אותם, ובמקום ובזמן שנראים לי).
זה אומר שבעיניו כל מה שקשור אליי - הינו מושא אהבה, הערצה, משיכה, ומשם הנאתו וסגידתו.
זה אומר שהוא מעניק לי את עצמו להנאתי - על כל הרבדים: הוא מעניק לי את המסירות , את הפינוק ואת הרגש, את הסבל ואת האגו (וזהו אולי הדבר הקשה ביותר להעניק).

כמובן שיש עוד, ואולי גם זה עדיין נשמע ערטילאי, אבל לכל מילה שכתבתי יש משמעות ותוכן, ומכיוון שהייתי שם, אני יודעת שזה מבחינתי - זה, גם אם לכאורה זה נראה על גבול הלא מציאותי....
לפני 10 שנים. שלישי, 2 ביוני 2009, בשעה 22:36
אחרי הרבה (מאוד) זמן שלא העליתי לכאן פירסומים, החלטתי לנסות לחזור לכתוב.
עברה עליי תקופה ארוכה של זוגיות כמעט של 24/7, כמעט - עד כמה שזה ניתן מבחינתי.
ביליתי עם סיסי מסור וצייתן, שנתן את כל מה שהיה לו בשבילי (גם בשביל לממש את הפנטזיות שלו, אבל רק אם הן היו הפנטזיות שלי). לא היתה שם אהבה רומנטית (לפחות לא מצידי), אבל היה סיפוק והנאה, הגשמה ומלאות. הקשר הסתיים מסיבות טכניות (בירוקרטיה משחיתה!), אבל השאיר בי טעם לעוד. הבנה שזה בדיוק מה שהייתי רוצה שיהיה לי שוב, אם זה רק אפשרי, ואני לא בטוחה שזה אפשרי.

ואהבה? מה עם אהבה?

מי שמכיר אותי זוכר ודאי את האהבה הענקית שהיתה לי בעבר. היא לא התמסמסה אצלי מעולם, אם כי לאחרונה הצלחתי לקבור אותה מספיק עמוק בשביל שתפסיק להציק לי. אז לא, אין לי מקום או זמן לאהבה. אני יכולה להנות מקשר גם בלעדיה, יכולה להנות מהשליטה (אולי אפילו בעוצמה רבה יותר) כשהיא לא מעוורת, וכרגע (וכנראה לעוד הרבה זמן) מתאים לי בהעדרה.

אז חוויתי מזה וגם מזה, יודעת מה אני אוהבת ואיך אני אוהבת את זה, והרבה יותר בוודאות אני יודעת שאין הרבה נשלטים (בטח לא פה, בבריכה הרדודה של התינוקות) שיכולים להתאים לזה.
אני אקסטרימית מידי, טוטאלית מידי, ובלתי מתפשרת מידי.
לא שאני אפסיק לבדוק ולבחון, אבל הציפיות מועטות. ובינתיים - אני אשתדל להנות עד כמה שניתן, ממה וממי שאמצא לנכון, במינון ובמידה שתתאים לי.
לפני 10 שנים. שני, 16 בפברואר 2009, בשעה 01:13
מי שמכיר/ה אותי היטב, מכיר גם את המשיכה שלי לנושא חגורות הצניעות ומניעת (או לפחות דחיית)
הגמירות הגבריות לטווחי זמן ממושכים למדי (מה כבר עברו שנתיים???...)
בנוסף לפטיש מוצהר ומוכר זה שלי, יש לי משיכה לא מוסברת גם לנושא הסאונדינג.
זו תחושה מופלאה לחדור אל האבר הגברי ולא פחות מרתק עבורי לראות אותו מגיע מזה לאורגזמה...

והנה נמצא השילוב המנצח (לפחות כך נראה על פניו) ...



לא נותר לי אלא להתחיל לאסוף שקל לשקל ויורו ליורו (+19% מע"מ)....
סה"כ € 299....

http://www.steelworxx.de/index.php?sid=gw7uvtvMUDpVkmRHLbUG0dz0GRMZs4&setvar=aktuelle_Gruppe:artikel;aktueller_artikel:10011



וככה נראה מתקן דומה בשימוש ראוי:





לפני 11 שנים. ראשון, 18 במאי 2008, בשעה 03:22
רגע לפני שאנג'לה מגיעה והבלאגן מתחיל, היה לי היום יום שקט ורגוע. ישבתי בנחת מול המחשב מקווה למצוא באתר נושאים מעניינים להגיב להם, בלוגים מרגשים, או סיפורים חדשים שאהנה לקרוא.
נאדה. כלום.
רק קיטורים ובכיינות,
קטטות ומריבות, ירידות אישיות, טונים צורמים,
בקיצור – לא בדיוק הבילוי הראוי לשבת מנוחה, אפילו לא עבור חילונית גמורה כמוני.

בצר לי נכנסתי לאתר אמריקאי/בינ"ל – collarme.com.
אני רשומה שם כבר בערך שנתיים ועד היום רק כצופה מזדמנת בתדירות נמוכה.
היום החלטתי להיכנס לפורום ולקרוא בו – אם לא בבית אולי בחו"ל אמצא את מפלטי הווירטואלי.

איזה הבדל! איזה תענוג!
קראתי בפורום הפמדומי, נהנית מכל תגובה וכמעט מכל נושא שהועלה שם, אבל בעיקר נהניתי מהאופן הראוי של ההתייחסות לנושאי הפוסטים. אופייה החיובי של ההתייחסות והאווירה האוהדת בפורום גרמו לי "לאזור אומץ" ולפרסם פוסט בנושא ההתניה. אהבתי את התגובות שקיבלתי בפוסט, והמשכתי להגיב גם בפוסטים אחרים.

בד בבד אני מנסה להבין למה כאן באתר זה אחרת?

למה האווירה שנוצרה פה בזמן האחרון כל כך גועלית וחסרת פרגון, למה הפכנו לאתר אוכל יושביו?
ומה הפלא שאין פה פוסטים ראויים לתגובה – הרי אין אווירה מתאימה לפרסם פוסט ראוי כשכל נושא שלא יהיה הופך תוך 5 תגובות (במקרה הטוב) לקרקע להתנגחויות ועקיצות, ולמריבה מכוערת.
האם זהו עוד פן של הישראלי המכוער? או שזה משהו שמאפיין את הקהילה הבדס"מית הישראלית בפרט?
אבל בעיקר - האם יש משהו שאפשר לעשות כדי לשנות את המצב? או שנגזר עלי/עלינו לחפש את הנאתנו הוירטואלית בשדות זרים??


---------

*טעות מכוונת ;-)

לפני 11 שנים. שבת, 10 במאי 2008, בשעה 23:53
עוד שבוע היא כאן, ורק המחשבה על מה שאני הולכת לעשות איתה, ואיך, וכמה ובכלל, מחרמנות אותי ברמות שלא נודעו במחוזותיי מזה זמן רב. כל דבר מעורר זיכרון ומעורר בכלל, מזכיר לי ומזקיר לי, וזה לא בגלל החום הכבד ששורר בעוצמת מזגן מקסימאלית שגורם לרטיבות בכל חיבור גפיים בגופי....

ויחד עם התזזית ההורמונאלית הקשה שאחזה בי, ההבנה לגבי גודל המעשה מכה בי בכל פעם מחדש.

ככה, להחליט ללכת להגשים את החלום, וללכת עם זה עד הסוף, לעזוב הכל – עבודה, משפחה, ארץ, תרבות, דת, ה-כ-ל! להשאיר מאחור את כל אלה, ולהגיע למקום חדש, זר כמעט לחלוטין, שהכל בו לא מוכר ואין בו משהו ידוע למעט אני.

אין לי איך לבטא את ההערכה שלי אליו שהחליט ועושה, למעט המילים הכה נדושות "כל הכבוד!"

כן, מה שעומד להתחיל בעוד שבוע כרוך באחריות עצומה מבחינתי. מפחיד להבין עד כמה.... ואני מבינה זאת ומקבלת אותה. ואיך לא? הן חלומו הוא למעשה הגשמת חלומי שלי...

אז פלא שהדמיון שלי משתולל מכל שביב של רמז מיני, ושאני מוצאת את הרמז הזה גם איפה שאין? שההורמונים שלי מתחילים להתחרפן כבר עכשיו ושהביציות שלי רוקדות טראנס בין חצוצרה לחצוצרה? ממש לא...
פלא הוא שאני מצליחה לשמור על חזות שפויה (כביכול)...
זה כן.
לפני 11 שנים. ראשון, 20 באפריל 2008, בשעה 18:19
אינסוף שליטה עצמית נדרשה לי בסשן בשישי, כשהחיה הפראית שבי, ניסתה לפרוץ. היא שרטה את דפנות כלובה יללה ונהמה, ואני סירבתי לשחרר אותה.
כדי לשחרר אותה לחופשי אני צריכה לדעת בביטחון מלא שמי שמולי יהיה מסוגל לספוג את מה שהיא תעולל לו, ולקבלה באהבה. אני צריכה לתת בו אמון מלא, שידע להתמודד עם עוצמתה ופראיותה וייכנע לה מבלי להישבר או להתמוטט. לשם כך נדרשת אינטימיות מהרמה הגבוהה ביותר, קירבה כל כך גדולה עד כדי התמזגות כמעט.
וזה כמובן לא היה שם.
אז אפשרתי לה לפרוק רק מעט מהאנרגיות שלה, בהצלפות על שלושה ישבנים בהתעללות בפטמות, בגלגולי גלגל הכאב הכפול ובטפטוף שעווה על גב או זרוע חשופים. וכשחשפה חייתי את ניביה וניסתה לנעוץ אותן בבשר החי החם – נתתי לה לטעום מעט, ככה כמעט רק על קצה המזלג, מספיק רק כדי לתת לה טעם לעוד. נתתי ללשונה להשתלב בלשונו הכמהה המתמסרת, ולהרגיש את רצונו בטעמה, להשאיר גם בו שביב כמיהה.
ואז כלאתי אותה בכלובה, בתוכי, שוב.
עד לפעם הבאה.
עד שאוכל לאפשר לה לשחר לטרפה בחופשיות.

לפני 11 שנים. שישי, 21 במרץ 2008, בשעה 17:45
לאחר שעתיים של פעילות אינטנסיבית, מהן בילה את השעה האחרונה עמוק בין ירכיי, מענג אותי אל מעבר לשיא פעם אחר פעם אחר פעם סימנתי לו לקרב את פניו אל שלי ולהתכרבל בין זרועותיי.
חיוך רגוע נפרש על פניו, מסמל איזו שהיא שלווה לה קיווה וציפה מזה זמן רב.
משהו בחיוך הזחוח הזה גרם לי להחליט שעוד לא סיימתי איתו להיום.
בעדינות, כאילו בדרך אגב, חיככתי את מפשעתי בשלו, בקצב איטי, אך מורגש מספיק בכדי לגרום לאברו להתקשות.
תנועות אגנו הותאמו לשלי, וברגע המתאים פשקתי והחדרתי אותו לתוכי בתנועת אגן חדה.
תנועותינו גברו ולאחר דקות ספורות פניו העידו שהוא מתקשה להחזיק את עצמו.
הוא ידע שאסור לו לגמור ללא הוראתי המפורשת. ולכן שמר על קצב תנועה איטי של אגנו.
פניו מכורכמות בתענוג משולב בעינוי האיפוק גרמו לי להנאה מכופלת. הסתרתי את החיוך הזדוני שאיים לעלות על פניי, ואמרתי לו:
"מספיק לך! הרי מזה לא תבוא ישועתי" והדפתי אותו ממני.
משכתי מצד המיטה את הסטראפ און שלי, והלבשתי אותו על אגנו.
פניו נראו מופתעים משהו, אך ההכרה בכוונתי הושלמה כשאמרתי לו "עכשיו אוכל להרגיש זין של ממש סוף סוף!"
עוד לפני שהספיק לומר משהו טיפסתי ועליתי עליו, והתחלתי לרכב על הזין המלאכותי היפהפה שלי.
גניחותיי הדהדו בחלל החדר עוד זמן מה לאחר שגמרתי, וחיבוקו החזק את מותניי העיד על מידת תסכולו ועלבונו ועל עוצמת החוויה.

לפני 11 שנים. רביעי, 12 במרץ 2008, בשעה 17:18
פנטזיות....

זה לא להאמין כמה (ואיזה) פנטזיות מתפתחות כשיש עם מי לממש אותן...

מעניין אם הוא לוקח בחשבון עד כמה אני עשויה (או שמא המונח הנכון הוא "עלולה") לדרוש ממנו, ובעצם גם לקבל ממנו... כשהוא מחליט לעזוב הכל ולהגר לארץ כדי להקדיש את חייו לי...

24/7 הוא מושג חד-מימדי ביחס למה שאני מתכננת לו...
הוא לא מתחיל אפילו לתאר את העומק או הגובה,
הוא לא קרוב להסביר את העוצמה או הריגוש...
לפני 11 שנים. שבת, 23 בפברואר 2008, בשעה 13:10
הקשר בינינו לא היה רצוף,
יותר אפשר לתאר את זה כהבזקים של קירבה וחברות,
של חוויות משותפות בצמתים שונות של החיים.
אבל המון עוצמה היתה במפגשים האלה שלנו,
כנראה כמו בכל דבר שבו נגעת ועשית בחייך.
ניסיתי להתחיל ולכתוב בפוסט בפורום על תחושותיי...
אבל,
יש לי עוד כל כך הרבה מחשבות שקשורות להצטלבויות החיים שלנו...
כל כך הרבה תמונות מחוויות שלנו יחד...
לא מאמינה שזהו, לא יצטברו עוד נוספות.
לא קולטת שלא אראה יותר את מבטך הנלהב את חיוכך המלא מאיר את פניך.
לא מפנימה את הידיעה שלא אזכה לעוד חיבוק עז שנתן וקיבל כל כך הרבה בו זמנית.
כל כך אמיתי היית, וללא טיפת צביעות כחל או סרק .
ממצה עד תום את כל מה שאתה מנסה ומתנסה בו.
עד הסוף, גם אם הראש בקיר, ללא פשרות ובלי היסוס,
כך שעטת לכל משימה אותה מצאת לנכון לקחת על עצמך.
ולמרות שהעיניים מצועפות בדמעות, התמונות בראשי כל כך ברורות וחדות...
זוכרת את המפגש האישי שלנו בביתך, עת הצעת את עזרתך למצוקתי,
גררת איתך לחורשה הסמוכה את כל מה שנדרש,
הענקת לי אז עיסוי שמימי, שאת רובו לא יכולתי לזכור אפילו תוך כדי התרחשותו –
כל כך עוצמתי היה. כל כך מפנק ומלא נתינה.
כתבתי על כך בזמנו http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=35420&blog_id=10784
וזיכרון החוויה לא התעמעם מאז.
אבל החוויה האמיתית הייתה בשיחה שבאה לאחר מכן, עת שיתפתי אותך בלבטיי, עת ייעצת לי לבטוח ברגשותיי, אמרת לי שאתה יכול לקלוט ממרחק. אפילו מקצהו הרחוק של העולם. כל כך עודדת אותי אותו ערב. אני לא יודעת אפילו אם יש לך מושג עד כמה!
ברגע מסויים ציינתי בפניך את פער הגילאים בינינו, ואת גילי הכפול מגילך.
אני, אני זקן בגוף של נער, אמרת.
זקן? תהיתי בחיוך, הבטת בעיניי והתעקשת.
לפי כמות החוויות והניסיון שרכשתי בחיים – זקן ובא בימים ממש! הסברת.
ואני רק חייכתי ובלב חשבתי לעצמי – הו הו כמה שיש לך עוד לחוות ולהתנסות!
וכמה טעיתי!

איך שמחתי כשהצלחת להגיע למפגשי הקרוס-דרסרים,
ובהתלהבותך האופיינית הצעת את עזרתך באיפור.
כמה היית גאה לראות את התוצאות המרשימות ואת פני המאופרים קורנות בתודה.
כמו פרפר היית בערבי מפגש אלה – מעופף מפרח אחד למשנהו מלטף, מרפרף,
מפרגן או מעיר על לבוש על איפור, או סתם מחבק כי יש לך את זה לתת....
כזה היית (איך יתכן שהיית ולא עוד???).

ולאחרונה, באחד מימי שישי בנו-לימיט, עם חברה טובה בסשן משותף איתך,
ואתה – איך לא – בתנוחה המתאימה לך, תלוי בין שמיים וארץ בחבלים,
ממשיך להתלוצץ ולהקניט בשובבות גם כשהעור שלך צורב ודואב....
החיוך פשוט לא נמחק, גם כשהקיטורים גוברים...

נדב יקירי,
הייתי רוצה לספר לכולם איזה אדם נפלא היית, כמה ידעת למצות את החיים בכל רגע, ותמיד רצית עוד ועוד – לתת ולקבל, כמה חום ואהבה היו בך וכמה רצית לחלוק אותם עם אדם אחר שיהיה יחיד ומיוחד עבורך ושאתה תהיה כזה עבורו. הייתי רוצה – וכל כך קשה לי השימוש בזמן עבר בתיאורי אותך.
כולי תקווה שטוב לך במקום בו אתה נמצא, ושאלוהים מחבקת אותך באותו חיבוק שאתה ידעת להעניק לעולם.
אתגעגע אליך, עד לפעם הבאה שניפגש.