הקשר בינינו לא היה רצוף,
יותר אפשר לתאר את זה כהבזקים של קירבה וחברות,
של חוויות משותפות בצמתים שונות של החיים.
אבל המון עוצמה היתה במפגשים האלה שלנו,
כנראה כמו בכל דבר שבו נגעת ועשית בחייך.
ניסיתי להתחיל ולכתוב בפוסט בפורום על תחושותיי...
אבל,
יש לי עוד כל כך הרבה מחשבות שקשורות להצטלבויות החיים שלנו...
כל כך הרבה תמונות מחוויות שלנו יחד...
לא מאמינה שזהו, לא יצטברו עוד נוספות.
לא קולטת שלא אראה יותר את מבטך הנלהב את חיוכך המלא מאיר את פניך.
לא מפנימה את הידיעה שלא אזכה לעוד חיבוק עז שנתן וקיבל כל כך הרבה בו זמנית.
כל כך אמיתי היית, וללא טיפת צביעות כחל או סרק .
ממצה עד תום את כל מה שאתה מנסה ומתנסה בו.
עד הסוף, גם אם הראש בקיר, ללא פשרות ובלי היסוס,
כך שעטת לכל משימה אותה מצאת לנכון לקחת על עצמך.
ולמרות שהעיניים מצועפות בדמעות, התמונות בראשי כל כך ברורות וחדות...
זוכרת את המפגש האישי שלנו בביתך, עת הצעת את עזרתך למצוקתי,
גררת איתך לחורשה הסמוכה את כל מה שנדרש,
הענקת לי אז עיסוי שמימי, שאת רובו לא יכולתי לזכור אפילו תוך כדי התרחשותו –
כל כך עוצמתי היה. כל כך מפנק ומלא נתינה.
כתבתי על כך בזמנו http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=35420&blog_id=10784
וזיכרון החוויה לא התעמעם מאז.
אבל החוויה האמיתית הייתה בשיחה שבאה לאחר מכן, עת שיתפתי אותך בלבטיי, עת ייעצת לי לבטוח ברגשותיי, אמרת לי שאתה יכול לקלוט ממרחק. אפילו מקצהו הרחוק של העולם. כל כך עודדת אותי אותו ערב. אני לא יודעת אפילו אם יש לך מושג עד כמה!
ברגע מסויים ציינתי בפניך את פער הגילאים בינינו, ואת גילי הכפול מגילך.
אני, אני זקן בגוף של נער, אמרת.
זקן? תהיתי בחיוך, הבטת בעיניי והתעקשת.
לפי כמות החוויות והניסיון שרכשתי בחיים – זקן ובא בימים ממש! הסברת.
ואני רק חייכתי ובלב חשבתי לעצמי – הו הו כמה שיש לך עוד לחוות ולהתנסות!
וכמה טעיתי!
איך שמחתי כשהצלחת להגיע למפגשי הקרוס-דרסרים,
ובהתלהבותך האופיינית הצעת את עזרתך באיפור.
כמה היית גאה לראות את התוצאות המרשימות ואת פני המאופרים קורנות בתודה.
כמו פרפר היית בערבי מפגש אלה – מעופף מפרח אחד למשנהו מלטף, מרפרף,
מפרגן או מעיר על לבוש על איפור, או סתם מחבק כי יש לך את זה לתת....
כזה היית (איך יתכן שהיית ולא עוד???).
ולאחרונה, באחד מימי שישי בנו-לימיט, עם חברה טובה בסשן משותף איתך,
ואתה – איך לא – בתנוחה המתאימה לך, תלוי בין שמיים וארץ בחבלים,
ממשיך להתלוצץ ולהקניט בשובבות גם כשהעור שלך צורב ודואב....
החיוך פשוט לא נמחק, גם כשהקיטורים גוברים...
נדב יקירי,
הייתי רוצה לספר לכולם איזה אדם נפלא היית, כמה ידעת למצות את החיים בכל רגע, ותמיד רצית עוד ועוד – לתת ולקבל, כמה חום ואהבה היו בך וכמה רצית לחלוק אותם עם אדם אחר שיהיה יחיד ומיוחד עבורך ושאתה תהיה כזה עבורו. הייתי רוצה – וכל כך קשה לי השימוש בזמן עבר בתיאורי אותך.
כולי תקווה שטוב לך במקום בו אתה נמצא, ושאלוהים מחבקת אותך באותו חיבוק שאתה ידעת להעניק לעולם.
אתגעגע אליך, עד לפעם הבאה שניפגש.
לפני 16 שנים. 23 בפברואר 2008 בשעה 11:10
