אני מצהירה על עצמי שאני טוטאלית. לא פעם אני נשאלת איך אני מגדירה זאת ואיך זה אפשרי.
אז מכיוון שאני מנהלת חיים מלאים, אני לא מצפה ולא מעוניינת שהנשלט שלי יאבד את מהלך חייו היומיומי. לפחות לא באופן מלא.
אני מצפה שימשיך לעבוד ולהתקדם בעבודתו (מלכתחילה הוא צריך להיות אדם שיש לו שאיפות ומטרות בחיים), שקשריו המשפחתיים לא ישתנו בעקבות הקשר שלו איתי, שביטחונו העצמי (שיהיה גבוה מלכתחילה) וביטחונו בי רק יתעצמו עם העמקת הקשר שלנו, וכו'.
ברור שמנטלית ורגשית יש לקשר בעוצמות ומשמעות כזו השפעה שאינה מוגבלת רק לשעות ה"ביחד". וזה משהו שאני נהנית ממנו.
אז מה זה בעצם טוטאליות?
זה אומר שהפוקוס של הנשלט הוא עליי ועל רצונותיי, בין אם המפורשים - אלו שהבעתי באופן ברור, ובין אם אלה שהוא לומד להכיר, ואין צורך שאחזור ואומר אותם, או שהוא מבין ברגישותו שאני מצפה או מעוניינת בהם.
זה אומר שהביצוע הוא בהתאם למצופה ומעבר לו, בעיקר בגלל שהכוונה היא מבפנים ולא רק כלפי חוץ.
זה אומר שהבסיס של האמון והבטחון בשליטתי הם ברמה כזו שאין עליה עוררין, השגות, תלונות או מענות. כל זמן שאני מרוצה - הוא מסופק. שאין ציפיה לתמורה והנאה (הם עשויים להגיע - או שלא, אבל רק כי אני מעוניינת להעניק אותם, ובמקום ובזמן שנראים לי).
זה אומר שבעיניו כל מה שקשור אליי - הינו מושא אהבה, הערצה, משיכה, ומשם הנאתו וסגידתו.
זה אומר שהוא מעניק לי את עצמו להנאתי - על כל הרבדים: הוא מעניק לי את המסירות , את הפינוק ואת הרגש, את הסבל ואת האגו (וזהו אולי הדבר הקשה ביותר להעניק).
כמובן שיש עוד, ואולי גם זה עדיין נשמע ערטילאי, אבל לכל מילה שכתבתי יש משמעות ותוכן, ומכיוון שהייתי שם, אני יודעת שזה מבחינתי - זה, גם אם לכאורה זה נראה על גבול הלא מציאותי....
לפני 15 שנים. 2 ביוני 2009 בשעה 21:05
