אדי היין עדיין מרחפים להם בין קו הגבות לקו השיער. תחושה מוזרה. כאילו השינה עוד לא ממש עברה לה אבל העירות עוד לא ממש הגיעה....
ממש הייתי צדיקה אתמול.... הגדלתי לעשות ובמקום 4 כוסות שתיתי 6.... ואיכשהוא הצלחתי שלא לאבד את ההכרה ליד השולחן ואפילו זימרתי את "חד גדיא" בחיוך שובבי .... מחשבותיי נודדות.
מתי שהוא באמצע הארוחה חלצתי את נעליי מתחת השולחן והוריתי לך לעסות את כפותיי. ואת, יושבת שקטה ודוממת חבויה מתחת למפת השולחן הארוכה, כדי שאף אחד לא ישים לב שהתגנבת לך אל הסדר שלנו, חיככת את לחייך בשוק רגלי ליטפת את בהונותיי ולחשת אל בין רגליי בקול שרק אני יכולתי לשמוע "בשמחה גבירתי, כולי שלך".
אצבעותייך מרפרפות על גרבי הניילון יורדות אל קרסוליי חופנות את בהונותיי ומעסות, מרפות כל גיד ורצועה דואבים. לפתע אני חשה במגע לח עליהן. לשונך מלקקת אותן אחת אחת, מגלגלת אותן בפיך.
עיניי נעצמות וראשי מוטה לאחור. אני מתמכרת לתחושות ההנאה שזורמות מכפותיי במעלה רגליי, מתפוצצות בלב מפשעתי. חיוך של עונג מרוח על שפתיי.
"תעבירי בבקשה את הצימעס" מעיר אותי קולה של אימי, מחזירני אל שולחן הסדר העמוס.
כל כך הרבה אוכל על השולחן, כאילו אימי התכוננה לארח עוד אורחים לא צפויים (אולי אפילו חשבה שיבואו עם כל המשפחה המורחבת).
בכבדות מה אחותי ואני מפנות את השאריות והכלים, ואני נעמדת מאחורייך, מלטפת את גבך, לעיתים צובטת בישבנך, כשאת שוטפת את הכלים, מפנה למדיח, מנקה את סביבת המטבח. אני מחייכת. עשית עבודה יפה.
מתיישבת חזרה לשולחן הסדר, לוגמת עוד כוס יין אדום.
שרים וקוראים בהגדה. אחי מתחיל לנמנם. אחותי נועצת בצלעותיו מרפק. הוא קופץ בכסאו, מעיף לך בעיטה לא מכוונת מתחת לשולחן. את גונחת בדממה, מנסה להסות את קריאת הכאב שעמדה לפרוץ מגרונך. אני מושיטה ידי ללטף את ראשך. את מנשקת אותה, חופנת את האצבעות אל בין שפתייך, מוצצת ויונקת מלקקת ומנשקת.
ושוב עיניי נעצמות, וצמרמורות העונג במעלה ידיי ובמורד גבי מתגברות.
"עכשיו גם את מנקרת" נוזפת בי אחותי בליווי שפיץ מגף שננעץ בישבנך.
"אאוץ'" אני אומרת בשמך. "מה האלימות הזו אוחתי?"
צחוקה השובבי מדבק, ואני מצטרפת אליה.
"יאללה, קפה ועוגה, ונשתחל גם אנחנו לפקקים" הציעה. ואני שולחת אותך לעזור לה להגיש ולנקות, כשאני חובקת אותך ושורטת את גבך מותירה בעורפך סימנים אדמדמים של ציפורניי, מודעת לנאקותייך.
כמה נעים היה לי הסדר הזה בנוכחותך, גם אם סמויה וחבויה, כמה שונה.....
אני נזכרת בבלוג שכתבתי בשנה שעברה....
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=6726&blog_id=10784
כמה טוב בבית, כמה טוב איתך......
לפני 18 שנים. 13 באפריל 2006 בשעה 10:22
