לפני 18 שנים. 27 באפריל 2006 בשעה 13:00
לא פעם הבטחתי לך שלא משנה כמה קשה יהיה, או כמה רע תרגישי,
תמיד אהיה שם לאספך אל בין זרועותיי.
גם כעת ובמיוחד עכשיו, כשאת צריכה זאת יותר מתמיד,
אין דבר שארצה בו יותר מאשר להושיט את זרועותיי ולחבוק את גופך הדק, את נפשך השבורה.
לחבוק, ללטף, לעודד, ולנחם.
אך את כל כך רחוקה, כל כך עצובה, כמעט מסתגרת.
העצב שלך חודר אל ליבי, משתק אותך, כמעט מנטרל גם אותי.
אני מכילה אותו לתוכי וכואבת איתך,
מקווה שתאזרי את כוחך אל כוחי, ותמשכי עוד טיפ טיפה לכיוון המטרה.
עוד כמעט מעט ואת בזרועותיי.
מנוחמת, פצועה, אך מחלימה.
נאהבת ואוהבת.
