יום חורפי בוושינגטון. בחוץ יורד ברד דקיק (slit). אני ישובה על כורסת המלון צופה בCNN בשעמום כשראשו טמון עמוק בין רגליי שקוע במלאכתו. לגופו האתלטי החלק למשעי המבריק מזיעת המאמץ רק חוטיני אדום ממנו מבצבצים אשכים ואבר כרוכים בגומייה.
"קומי זונה" אני מצווה עליו. "צאי והביאי לי כוס ברד" וכך ערום ועריה הוא יוצא למלא ברד בכוס, כשהוא חוזר אליי עם הכוס המלאה אני קושרת את עיניו, ואומרת לו לשכב על השטיח על כשבטנו כלפיי מעלה. אני מדליקה נר ומתחילה לטפטף.... על בטנו החשופה והשרירית ועל מפשעתו.... פעם מהקרח, ופעם מהנר. והוא, בציפיה דרוכה – לא יודע מה יגיע... ולאן. טיפה קרה של קרח,
או טיפה לוהטת של שעווה. עם כל טיפה אני דורשת ממנו להתחנן לעוד בכניעה...
והוא מודה על כל טיפה.. ומתחנן לעוד ועוד....
ואני מתלהבת בהתלהבות כמעט ילדותית מהצבעוניות של השעווה שמכסה את גופו, מרגישה איך החמימות פושטת בין רגליי, ותוך כדי טפטופים של קרח ושעווה אני מתיישבת על פניו ופוקדת עליו לבצע את מה שהוא יודע לעשות.
לפני 19 שנים. 13 במרץ 2005 בשעה 23:59
