המחשב של ס' חזר לחיים, ולאחר ביצוע העונש על חטאה היה על ס' לסכם עבורי את מעלליה בעשרת ימי השתיקה, לפחות ברמת התחושות והחוויות שהעלו בזכרונה (ובזכרותה) אותי.
כל כך הרבה פחדים....
יש לי כל כך הרבה חששות ופחדים.
אני חוששת מהעונשים,
חוששת מההגבלות,
חוששת מההקנטות,
חוששת מאיסור הגמירה,
ואחרון אחרון חביב,
אני חוששת לאכזב את גבירתי!
מאחר שאני יודעת איך היא הכי אוהבת אותי,
אני חוששת שלא להיות בדיוק כך!
היא אוהבת שאני חרמנית בטירוף!
היא אוהבת שאני כל כך מיוחמת –
עד כדי שאני מקבלת את זה שאני זנזונת!
היא אוהבת שאני כל כך חרמנית,
עד שאני נוטפת כל זמן שאנחנו משוחחות!
היא אוהבת שאני משתמשת בנוזליי כשפתון בוהק!
והיא אוהבת להקניט אותי על כך
ולוודא את תשוקותיי!
אבל כשהמחשב שלי שבק, ההקנטות והטיזינג חסרו לי כמעט כמו כל דבר אחר שקשור בגבירתי. הגעתי לכמה החלטות. ובכן, הקנטות מסוג של "עשה-זאת בעצמך" הוא כמעט בלתי אפשרי, אבל ידעתי שהמחשב שלי יחזור לפעולה, ורציתי לכפר על עווני, ולהגיע אליה חרמנית כשהייתי וכפי שמן הסתם הייתי נשארת לוליא שבק המחשב וכאילו היא איתי כל הזמן הזה!
היה עליי להתמודד עם מבחן קשה במיוחד!
שחררתי את עצמי מחגורת הצניעות, הדלקתי כמה נרות, שמתי מוזיקה שקטה בנגן, ונשכבתי במיטתי לצד שקית ענקית של קוביות קרח – כולי מאופרת, לבושה בירכונים וחגורת ביריות, חזייה .... ולא הולכת לשומקום !!!
אלא שהאבר שלי הגיב לחופש בצורה ברורה ביותר.
עליי להציג את העובדות, ולהציגן היטב:
החלטתי לעשות לעצמי "טיזינג עצמי", שאמור להיות אחת המשימות הקשות ביותר, ובמיוחד שידעתי שאני לא יכולה "לסמוך" על ידיי שלי!
הנחתי שהחרמנות הממוצעת שלי תאפשר לי 300 "שפשופים" לפני שהמצב יהפוך ל"מסוכן".
לאט לאט התחלתי לשפשף. כל כך דאגתי שלא אצליח להגיע ל-300 שקבעתי לעצמי, שהשתמשתי במגע העדין ביותר של האגודל והאצבע המורה.
אפשר להבין שיש צורך ברמה גבוהה מאוד של ריכוז כדי להמשיך ולספור במצב הזה (ולא לאבד את הספירה!)
בערך בשפשוף ה-15 הייתי קשה כמו הרי הרוקי והנשימה שלי הפכה לקולנית. ה"גניחההה" האמיתית הראשונה הגיעה בערך בשפשוף ה-80, והטיפה הפנינית הראשונה הגיחה בערך לספירת 120!
היה עליי לעצור ולקרר את העניינים שהלכו והתקדמו הרבה יותר מהר ממה ששיערתי – וכך פלטתי עוד גניחת תיסכול כששקית הקרח פגשה בגזע שלי.
לאחר 7 או 8 דקות של צמרמורות הרגשתי מרוככת מספיק כדי להמשיך.
אך כמה שהיה שם למטה קפוא – לקח לא יותר מכמה שפשופים בודדים להקשות את העניינים מחדש!
כשהגעתי ל-200 הזעתי קלות, אלא שטיפות נוזל שקוף הופיעו לא רק על מצחי!
היה עליי לעבור סיבוב נוסף של הקפאה או שהעניינים יצאו, פשוטו כלשונו, מכלל שליטה!
הפעם המתנתי למעלה מ-10 דקות להצטנן – אך שוב: מספר שפשופים מועט לאחר מכן הייתי מוכנה מתמיד!
את עשרת השפשופים האחרונים מ-290 ל-300 העברתי בהילוך איטי במיוחד וכמעט בכיתי מכמה מתוק שזה הרגיש!
כעת, אם מישהו חושב שלספור את השפשופים היה משימה קשה – תחשבו שוב על המשימה שעמדה בפניי כעת – לחזור ולהינעל בצינור חגורת הצניעות שלי לאחר סשן מעורר שכזה!!!
לאחר זמן הקפאה ארוך כמעט חשתי הקלה כששמעתי את צליל נעילת המנעול – מרגישה כמעט "בטוחה" בחגורתי שסייעה לי לעמוד בפיתוי.
מאחר שהחלטתי לחזור על מספר הקסם 300 גם בימים הבאים, ידעתי שעליי להכניס מספר שינויים, בפרט שהסשן הראשון הגביר את חרמנותי באופן משמעותי.
לכן למחרת זה היה חייב להיות פעמיים 150 – סשן אחד בבוקר ואחד בערב.
לא אכביר בפרטים המשעממים על הגניחות, הקשיים וההתקשויות – רק רמז אחד: לעשות את זה לפני העבודה זה ממש ממש מוזר! אני זוכרת את עצמי יושבת ברכבת התחתית בדרכי לעבודה, שומעת את עצמי גונחת גניחה בלתי רצונית (ולא יותר מידי בקול רם אני מקווה) כשחשתי פנינה נוספת מתגלגלת במורד צינור הצניעות אל קצה!
שוב התגנדרתי לקראת תירגול הערב, כשהגעתי להכרה המהממת לגבי הגברת "קצב ההתחרמנות" שלי: 150 השפשופים האלה השאיר את אברי פועם ורוטט (אפילו לאחר שני נסיונות הקפאה בקרח) ואותי גונחת בקול רם כך עד כדי כך שהחלטתי לשים את הגאג ביום המחרת.
היום השלישי היה היום האחרון לעינוי הזה, מכיוון שהיה זה היום האחרון ללא גבירתי!
החלטתי להפוך את זה ל-6 פעמים 50 שפשופים.
הפעם הראשונה היתה חייבת להיות מיד לאחר שהתעוררתי – והיא הייתה לוהטת כל כך עד שהיה עליי להתקלח במים קפואים לאחר מכן.
לא ממש הצלחתי לפזר את המשימות לאורך היום, מאחר שלא יכולתי לחזור על המשימה בשעות העבודה, שכן איך הייתי חוזרת לחגורת הצניעות בתנאי המשרד?
לכן היה עליי לחזור על 5 סשנים של 50 שפשופים – והמשמעות של זה הייתה – כמויות קרח עצומות!
מה שזכור לי בעיקר היא העובדה שלאחר 3 ימים, 50 שפשופים בלבד היה בהם בכדי לסכן את האיפוק שלי!
וכך לאחר 3 ימי אימון עצמי, נטפתי כאילו גבירתי ואני מעולם לא נותקנו, ולכן למרות הקשיים בהם נתקלתי להרדם בלילה, לאחר עינויי ההתחרמנות הללו – חייכתי לעצמי בידיעה שהיא תוכל לפגוש את הזנזונת שלה שוב חרמנית כל כך ביום המחרת!
לפני 17 שנים. 27 בפברואר 2007 בשעה 21:28