היה היה חקלאי.
חקלאי ככל החקלאים, קם לו יום אחד והחליט שרוצה למצוא לעצמו אדמה לחרוש.
אדמה מיוחדת, אדמה שיאהב.
הלך והסתובב לו במשך כמה שבועות עד שהבחין באדמה אחת, קטנה ומיוחד, אשר משכה את עינו.
איזו אדמה יפה וחמודה מצאתי לי, חשב לעצמו החקלאי.
לאחר רכישת האדמה מהבעלים הקודמים, החל לחרוש בה החקלאי.
חרש בה יום וליל. לא הבין החקלאי, איך כל שכל יום שעובר הוא מתאהב באדמה יותר ויותר.
אך עם הזמן, התרגל החקלאי לאדמה. האדמה הייתה טובה אליו כביום הראשון לחרישתה, אך משהו היה חסר לחקלאי.
העובדה שחבריו סיפרו לו על מעשיותיהם לא עזרה לעניין. לטענת חבריו, אשר חורשים אדמה אחרת כל שבוע, העולם היום יותר משוגע מבעבר.
אפשר לחרוש אדמה אחת, ויום אחרי זה לקום וללכת. כמו כן, האדמות של היום מרשות לך לגדל איזה גידולים שתרצה, רק תבקש.
לאט לאט התחיל החקלאי להבין שמה שחסר לו זה ריגוש. הוא רוצה לחרוש אדמות חדשות ושונות, ממש כמו חבריו.
נמאס לו שאדמתו רוצה שיגדל את אותו הגידול המשעמם כל פעם, ולא מוכנה לנסות גידולים חדשים.
נפרד החקלאי מן האדמה וחזר למסעו בשנית. אך הפעם, לא מחפש החקלאי אדמה אחת, אלא הוא רוצה לחרוש את כולן.
הוא רוצה לחוות את כל סוגי הגידולים, ואדמה שלא מוכנה לנסות את כל הגידולים לא מעניינת אותו כלל.
חרש וחרש, במשך שנים עבר על כל סוגי האדמות וניסה את כל הגידולים השונים.
ולמען האמת,חשב לעצמו החקלאי, אין זה מרגש ומספק כלל.
לעת זקנה, בעוד מותו מתקרב, נשאל החקלאי אם יש לו חרטות. כלפי חוץ ענה שלא.
אך בליבו ידע, שהוא מתחרט אך ורק על דבר אחד.
על כך שאי פעם שחרר ועזב את אותה האדמה הראשונה, אותה אדמה יפה וחמודה, אשר הייתה רק שלו והוא היה רק שלה.