לפני חודש. יום שבת, 21 בפברואר 2026 בשעה 2:54
אני חוצה את המועדון לכיוונך, ובבת אחת פשוט מעיפה אותך לרצפה מהשיער, בכח. הרבה כח. את כמובן מנסה להתגונן, להרחיק אותי ממך, זה ממש לא טיב הקשר בינינו ולא נראה לי שזה מסוג הדברים שאת אוהבת בכלל, ובטח שלא בהפתעה אבל כרגע זה לא מעניין אותי. אני מהדקת לך את הגרון לרצפה עם יד אחת ועם השניה אני מעיפה לך סטירה ועוד אחת ועוד מלא, אבל לא כאלה עדינות בכלל. אני תופסת לך בשיער שוב ופשוט מעיפה את הראש שלך מצד לצד, דופקת אותו קצת ברצפה בדרך. אני מסתכלת לך בעיניים, מסתכלת עלייך. השיער שלך יפה כשהוא פרוע.
ואז ברגע אחד אני עוצרת את כל האלימות הזו. אני מחזיקה לך את הראש ברכות, היד שמצמידה לך את הגרון לרצפה מרפה, המבט שלי משתנה לחתולי מאוהב, החיוך המבוייש, העיניים הגדולות... אני מסתכלת עלייך כמו שאת מכירה אותי. את מסתכלת עלי חזרה דרך פרצוף שבור ועיניים נפוחות מדמעות ושואלת משהו בקול סדוק.
אבל ממש לא אכפת לי מה את מנסה למלמל שם. אני פשוט מחייכת חיוך מרושע ונושכת לך את השפה עד שהדם יוצא. אני יונקת את הדם, מוצצת עוד ועוד מהשפה הקרועה שלך ואת נאנקת בכאב. אני מסתכלת לך בעיניים. ממש ככה, מלמטה. עם השפה שלך בפה שלי, דם על הפרצוף. הידיים שלך משתלבות בשלי ואת כבר בכלל לא מנסה להילחם. את אפילו נהנית מזה וזה הופך להיות נשיקה מדממת במיוחד ומלאה בתשוקה.
אני מחבקת אותך עם כל הגוף, ככה על הרצפה. מכונסת בך כמו גורה קטנה שמרגישה את הכאב שלך. אני מרגישה את הנשימות שלנו משתלבות. זה הרגע הכי רגוע, הכי טהור... ואני שוב קטנה לידך. פיצית. חמודה. שלך.
