Asphyxia

אני רואה אותך, חושבת עליך, מרגישה אותך, רק דרך החוויה שלי. אין לי דעה עליך, על מי שאתה, כשאתה לא מדבר איתי או נמצא לידי. זה לא שאני לא מבינה שאתה קיים גם בלעדי, ברור שאתה קיים. אבל לי? זה לא משנה. 

ה...דבר הזה, שאני לא יודעת איך לקרוא לו, הקשיחות עם הרכות וההעצמה עם ההקטנה וקרבה בלי אהבה והרצון בלי המימוש, כל הפרדוקס הזה שמתחולל ביננו, אם הוא לא היה קיים, לא הייתה לך משמעות כל כך גדולה עבורי. לא הייתי מעריכה אותך כל כך כמו שאני מעריכה, אם לא הייתה לך השפעה כל כך גדולה עלי. 

לא אכפת לי שיש לך מאתיים נשלטות. או שאתה מוצלח בעבודה. או אם יש לך כסף. או זין ענק. לא אכפת לי שאתה לא מסשן אותי או מזיין אותי, שאתה לא מאוהב בי או צריך אותי.

אני גומרת בלב בכל פעם שנזכרת איך אתה גורם לי להרגיש. עם עצמי, לא עם מי שאתה. לא כי אתה איזה סופרסטאר. אולי אני בכלל לא חושבת עלייך. לא רואה אותך, לא מרגישה אותך. רק את עצמי.

אני רוצה חיבוק, אבל אני מפחדת לקבל אותו. אני מכירה חיבוקים. אני לא מרגישה בהם בנוח. אני לא אוהבת להרגיש חשופה, פגיעה. אבל איתך... הרגשתי נראית. קטנה מאוד, אבל קיימת. בזרועותייך, יש לי מקום. אתה אומר שאני מרגישה בבית. אני לא יודעת מה זה אומר, להרגיש בבית. אני יודעת שכשאני בחיבוק שלך, מסתכלת עליך מקרוב, קצת מלמטה, אני מרגישה אני. אני מרגישה שלווה שיש בה גרעין של פחד. אני רואה שם משהו, בי, שמעולם לא פגשתי. סוג של אמת שלא ידעתי שקיימת. כשאני מסתכלת עלייך ככה, עם העיניים הגדולות שלי, עם האצבע שלי בפה, אני מרגישה כל כך מאושרת בתוך הכאב הזה. כן, זה כואב. זה שובר אותי, ודרך השבר הזה יוצא ממני צבע שמעולם לא ראיתי. שלא יכלתי בכלל לדמיין. 

למה כל הכוסיות אנמיות?

או שכל האנמיות הן כוסיות?

יש קשר חזק בין כמות ההמוגלובין שחסרה לי -

לכמה קשה הזין שלך,

כשאתה רואה את הגוף החיוור שלי?

רוצה לבדוק אם אני מתעלפת בקלות -

כשאני מאבדת דם?

תשחק איתי, נו.

אני חלשה,

אני לא אוכל להתנגד...

לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא ! ! !

זה בכלל לא מחרמן אותי ! ! !

שיש לך ממני איזשהן ציפיות . . .

ושאני יכולה גם לאכזב.

ב כ ל ל  ל א .

זה בכלל לא קשור אליך.

זה לא קשור לזין היפה שלך או למבט שלך שאני יכולה לשקוע בו שעות.

זה בכלל לא קשור לכמה אתה דומיננטי מולי, קשוח או רך איתי.

זה לא קשור לתדירות התקשורת שלנו או לעומק שלה.

זה לא קשור ליחס שאני מקבלת ממך וזה אפילו לא קשור לאיך אתה גורם לי להרגיש מולך, מול עצמי ומול העולם כולו.

זה קשור אלי. או יותר נכון, לכל דבר שהוא לא אני.

זה קשור לבריחה.

זה לחשוב על משהו, על מישהו, על כל דבר רק לא על עצמי ברגע הנתון שבו אני נמצאת עכשיו. הרגע ממנו אני מנסה לברוח. זה יכול להיות בגלל שיעמום, בדידות, תסכול... זה יכול להיות גם רגע של אושר, אבל כשאני מוצפת וצריכה לצאת מהרגע הזה או לחלוק אותו עם עוד מישהו, שם אתה נכנס לתמונה. 

בוא נפשיט את האובססיה המאיימת עוד יותר, ונשאיר אותה ערומה ופשוטה כמו שהיא באמת -

הכל מתחיל ונגמר בצורך אנושי ובסיסי בחברה. וככל שתמלא את הצורך הזה עבורי, ככל שתאכיל ותשקה אותו אצלי, כך אבוא יותר דווקא אליך. כי ראיתי שדווקא אתה, עונה בדיוק על הצרכים הבסיסיים הרעבים והצמאים ביותר שלי.

וככל שתיקח על עצמך יותר תפקידים בחיים שלי... הבנת לאן זה הולך.

כשאני אובססיבית אליך, זה בסך הכל אומר שיותר קל לי איתך מאשר עם עצמי. ואני מבינה את האנשים שזה יחמיא להם וגם את אלה שלא. 

אני יודעת לשכב על הבטן, לפשק, ולא להפריע.

אני יכולה לנסות להיות קצת שקטה יותר, ולהפסיק לומר תודה סליחה ובבקשה כל רגע. אני יכולה להפריע פחות, אני מבטיחה. 

אני אשתדל מאוד. בקושי תשים אלי לב בזמן שאתה משתמש בי. בכלל לא תרגיש שאני שם.

האם אתה העזר החיצוני, שמחזיק אותי נושמת,

או שמה אתה החמצן?

עד שלא היית, הסתדרתי. חייתי.

אבל עכשיו, עכשיו אני נושמת. 

או לפחות רוצה לנשום.

ודווקא עכשיו, כשאני סוף סוף רוצה לנשום,

אתה מתרחק.

וחוזר.

והולך.

ובא.

ככה עובדת נשימה לא?

אז מה אתה?

זאת סופי שבי שעדיין מתחננת אליך בראש. זאת סופי שמצאת, שיחקת בה קצת, ממש קצת, והשארת על הספסל בגשם כי ראית בה סדק שכנראה לא אהבת. זאת סופי שלא אכפת לה בכלל מי אתה, מה אתה, העיקר איך שאתה גורם לה להרגיש. זאת אותה סופי שמלווה אותי כל חיי ותהיה שם עד סופי.

לחזור לנשום

בכוחות עצמי

בלי עזרים חיצוניים

זה לזכור,

שאנחנו כולנו תלויים 

תלויים בחמצן

גם אם אנחנו נושמים

לגמרי בכוחות עצמנו.

אתמול הסתכלתי על התמונה הזאת. זכרתי איך החיבוק הזה הרגיש, וחיבוקים רבים אחרים שלנו הרגישו כמוהו גם. זה החיבוק שאני מדברת עליו עם כל בנאדם שנקלע לדרכי כבר תקופה. "חיבוק שימלא אותי בכל מה שחסר לי. בכל מה שאין בי. באהבה, בהכלה, ברכות, בחום, בנתינה, בהבנה והקשבה וקבלה ובאינסופיות. זה החיבוק שאני מבקשת, ואין לי אותו". ופעם אתה נתת את החיבוק הזה, וזאת הסיבה שהתאהבתי בך. אבל כבר זמן שהחיבוק הוא חיבוק שלא נוח לי בו. חיבוק שבא עם ביקורת ושיפוטיות ודרישה להשתנות. ואני רוצה, רוצה להשתנות, אבל בחיבוק של הבנאדם הכי קרוב אלי אני לא יכולה להכיל את זה. אני צריכה שזה יהיה חיבוק שאוהב אותי כמו שאני בדיוק. חיבוק שעוטף אותי מכל הצדדים ולא מבקש ממני לזוז לשום מקום. ואין כזה חיבוק, נשאר רק זיכרון.