|
|
|
אתה אומר ש
אתה לא רע.
שזאת רק תדמית.
אתה אומר שאתה סדיסט.
אתה משאיר אותי לבד בתוך זה.
בתוך הערפול, הבלבול, החרמנות,
לבד בתוך הבדידות והקושי והדחייה שלך.
זה משנה, אם נקרא לזה סדיזם או רוע?
זה משנה אם זה מרשעות או אם יש לך סיבה טובה?
אני פה,
לבד.
צריכה אותך.
זקוקה, נואשת.
מתחננת.
ואתה, לא אכפת לך.
ואם אכפת, זה בטח רק מעלה לך חיוך.
מספק איזה צורך,
שלך ושלי.
בבקשה, לא!
אני מספיקה לומר רגע לפני שהשפתיים שלך נוגעות בשלי. בבקשה, לא! אני עוד עלולה להיקשר...
לא הרבצת לי, לא זיינת אותי, אפילו סטירה לא קיבלתי.
אבל אתה שם. בראש, בלב, בנשמה.
אתה שם בכל רגע ביממה.
ואני, אני זונה.
אני זונה שאתה לא מוכן אפילו לתת לה הזדמנות,
עד כדי כך אני נחותה. אפילו בשביל זונה.
אז בבקשה, בבקשה, בבקשה...
אל תנשק אותי.
אל תחבק אותי ככה.
אל תחזיק לי את היד.
אל תעשה את זה. לא איתי.
בבקשה, תמשיך...
אני מבקשת לעצמי כאב,
אבל לא מהסוג שאתה נותן.
אני מבקשת שתכאיב לי,
וזה בכלל לא משנה, אם בסופו של דבר,
אני אקבל סטירה או לא אקבל סטירה.
אם אני אקבל ספאנקים, מחטים או אגרופים,
או אם אני אקבל הצלפות שאני לא מסוגלת להכיל,
ואספוג למענך.
בכלל לא אכפת לי מה יקרה בסוף.
אני לא מבקשת כאב.
לא כאב מהסוג הזה.
אני מבקשת שתכאיב לי,
ואתה מכאיב.
כשאתה אומר לי לא,
זה כמו,
זה כמו,
זה כמו סטירה מצלצלת לאגו ולנשיות שלי.
כשאני מתחננת שבכל זאת, בבקשה,
רק תיגע בי,
זאת סטירה לאנושיות שלי, ושוב לנשיות שלי,
אבל הפעם עם גב היד.
כשאני מתפתלת, מנסה, מחפשת דרך,
למשוך את תשומת הלב שלך לעוד רגע,
לעוד פירור של יחס,
זאת כבר לא סטירה ממך.
זאת כבר אני, סוטרת לעצמי שוב ושוב,
למענך.
ברגע הזה, הפכת למרכז הקיום שלי.
בלי להכאיב לי.
בלי לגעת בי.
בלי שבכלל...
מה?
יהיה לך אכפת? תסכים? תדרוש את זה?
כל זה באיזשהו שלב קרה.
בלי שבכלל...
מה?
הייתי אצלך בבית? התאהבתי? הפכתי לכל עולמך?
זה כנראה אף פעם לא יקרה.
אתה אומר שאנחנו לא מתאימים,
וזה כואב.
כואב יותר.
טובה לי הזרות. טוב לי לבוא, להזדיין, לגמור מלא וללכת. בלי להיפתח, בלי להיחשף, בלי להתאהב. בלי תלות ובלי נזקקות.
ועדיין, זה בדיוק מה שאני רוצה. את התלות והנזקקות.
אני רוצה להגיע לרגע הזה,
בו אני סוף סוף נשברת.
המכה האחרונה שאני צריכה,
כדי להתפרק.
להתנפץ.
ואז ברגע אחד, יוצא האור.
החום. השלווה. הריחוף.
והדמעות, הדמעות של האושר.
אין לי הבעה באותו רגע, שמרגיש כמו נצח.
כמו למות.
לא להיות.
את כלום, ואת גם הכל.
פשוט להתפזר בחלל.
להגיע לתכלית שלי, לשלמות.
לשלמות שיש בי,
כשאני אינני.
בשביל הרגע הזה,
בשביל הרגע הזה שווה לחיות.
נדיר ככל שיהיה.
חד פעמי?
אני מרגישה את הסדקים בתוכי. אני רוצה לתת להם. לתת להם להעמיק ולהגיע לשבר ולתת לעצמי להישבר לאינסוף חתיכות. אבל זה כנראה לא יקרה, כנראה אשים עוד קצת מהדבק הזה שמחזיק אותי סדוקה אך בחתיכה אחת, הדבק הזה שאני אפילו לא יודעת ממה הוא עשוי, וככה אני אמשיך להיסתובב בעולם. סדוקה.
אני על הספה. בחוץ קר.
בפנים חם.
תכף אכין קפה.
העבודה לא קוראת לי בכלל.
אבל היא תעשה.
היום אני לא ישנה,
אז יש לי זמן לחלום.
יש לי זמן לחלום,
איך רק לפני כמה שעות,
אתה עמדת מעלי.
איך רק לפני כמה שעות,
החושך והקור סביבי,
האדמה בברכיים שלי.
איך רק לפני כמה שעות,
חיבקתי ספסל והתחננתי לעוד.
כמו הדבר הכי טבעי, הכי נכון,
שאפשר לעשות בשעות הערב.
ועכשיו, עכשיו אני רוצה להמשיך.
להמשיך לצחוק בלי שליטה, כמו ילדה עם פיגור.
לצחוק ממבוכה, משחרור, מהתרגשות.
להמשיך את החיבוק הזה, שאני מרגישה בו כל כך בטוחה.
חיבוק שרק אבא יכול לתת. חיבוק דב.
להמשיך את החופש שלי. החופש להיות אני. להיות שלמה עם מי שאני מולך.
מולך בכניעה, בכאב. בצורך של הנשמה שצורח בלי קול. שמתחנן.
אבל עכשיו, עכשיו אני במשמרת לילה.
ואתה בטח ישן.
ואני יכולה רק לשבת,
לשתות קפה,
ולחלום בהקיץ...
כשיש שקט.
כשיש כאב יפה כל כך.
כשכל החלומות מתגשמים.
כשאת לא צריכה שום דבר נוסף.
כשהחיים מרגישים שלמים,
ברגע שהוא שם.
אז כבר לא צריך לכתוב פתאום,
את כל הגועל שלי החוצה.
לא צריך להקיא,
את הרצונות והמשאלות הכמוסות.
הכל מרגיש במקום.
ואפשר סוף סוף
לנסות
לנשום.
אולי אפילו אצליח.
לעצב לשטוף אותך כמו מים קרים,
לכאב לצרוח בך עמוק מבפנים,
לשנאה להיות הסיבה לפריצות שלך.
ואת האהבה תשמרי ליום אחר, ליום רחוק.
תתלהבי ממנו. תכאבי, תתמסרי. אבל ילדה,
שלא תעזי.
אל תתאהבי.
מחפשת את השולט הרע. מחפשת את השולט שיהרוס לי ת'חיים. שיגרום לי להרגיש כמו פח אשפה קטן ומושתן, שוב. שיראה דרך הביטחון העצמי שלי ויגע בנקודות התורפה שלי וישבור אותי ואת כל מה שבניתי. מחפשת להתאהב ולא להיות נאהבת חזרה. לעשות למענך דברים שאני יודעת שפוגעים בי אבל המחשבה עליהם מרגשת אותי כל כך שאני בכל זאת עושה. מחפשת מישהו שישתיק לי את המחשבות ויהפוך אותי למכונה, להיות בלי שום מודעות לגבי הפעולות שלי או משמעותן. מחפשת להרגיש מתועבת, מגעילה. מלוכלכת. רוצה שתתן לי מדי פעם חצי חיוך קטן של אישור ושבעבור הרגע הזה אני אתמסר אלייך בגופי, בלבי, בנפשי ובנשמתי.
תהרוס אותי.
