Asphyxia

אחת לתקופה, האורות נכבים. החמצן נגמר. ככה בבת אחת, הצבעים נוזלים מהעולם לביוב ונשארת מולי תמונה דו מימדית בשחור לבן. זה לא שאין בזה יופי, אבל זה ריק. זה לוחץ ולא נוח ומבלבל כי לפני רגע זרחה השמש והייתה מוזיקה יפה והיו פה חיים אמיתיים. ועכשיו אין. עכשיו אני בקופסא צפופה ואטומה בקרקעית האוקיינוס. אין לי את הכוחות אפילו לנסות לשבור אותה ואני גם יודעת שאין טעם וזה רק יוביל לכאב. אז אני נשכבת על הרצפה הקרה של הכלא הזה ונותנת לריקנות למלא אותי במקום שפעם היה בו אוויר ומשמעות. זה מפחיד אותי לחשוב שעכשיו אני צריכה להיות פה, ושעוד מעט ממש, אמצא את עצמי כאן שוב. בעצם, זה הבית שלי, שלא בחרתי בו אבל הגעתי אליו ממש בכוחות עצמי. וכמו ציפור בכלוב, אני לאט לאט...

אתה יפה,

כשאתה נשען עם הזרועות השריריות שלך,

על האסלה.

אתה על הברכיים,

מוקף באוסף ניירות משומשים,

אבל אתה לרגע לא מאבד אחיזה,

או משחרר שליטה.

לא ברגע הזה ולא בחיים.

זאת ההתרשמות שלי ממך.

בא לי להרוס אותך.

אנחנו בליינים במועדון מפוקפק, המבטים נפגשים ויש קליק. אתה גבר של פעם. מזמין אותי לצייסר, רוקדים, מחליפים טלפונים, מכירים. ואני? מתאהבת מעל הראש. מסוחררת, ועיוורת מאהבה.

לאט לאט, אבל מהר, אני מתחילה להשתנות למענך. כבר לא יוצאת למסיבות, או עם חברות, וכבר לא מדברת עם גברים. בכלל, זה אסור. אתה דורש ממני עוד, אז אני מתחילה להתכסות. ואין לי יותר זכויות. אני בבית כל היום, כבר בהריון. אני משתגעת בראש, יודעת שזאת טעות, אך עדיין מקשיבה לך. מקשיבה לך כשאתה אומר לי שאני מכוערת וטיפשה, ומאמינה לך כשאתה מבקש סליחה ומבטיח שזאת הייתה הסטירה האחרונה. לא מבינה איך הגעתי למצב הזה, לא מבינה איך יכולתי להיות כל כך תמימה...

מצב רוח קרסי זה...

מצב רוח לדקור.

להחדיר לך לאט לאט את הדבר...

הדוקר, המתכתי והקר הזה,

מתחת לעור.

במקום הראשון שאתה מבקש...

לכאוב בו. להרגיש. לחוות... אותו.

אבל לא עם איזו מחט קטנה, או גדולה.

לא,

לא?

לא.

עם קרס.

אני רוצה לקחת את הברזל הזה,

ולהחדיר.

לקשור אותו.

למתוח.

להשפיע עליך.

אני רוצה, לא. אני צריכה שתרצה את זה.

שתבקש. תתחנן... להרגיש. להרגיש את הכאב הזה.

אני צריכה שיהיה לך בו צורך... כמו אוויר לנשימה.

שתחפש אותו בטירוף. אבל אני שונאת את זה -

שאתה לוקח. אל תקח, תבקש.

אתה תקבל הכל.

אם יהיה לך צורך, אתה אפילו...

אמר רבי יוחנן:

אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו – שבע, משביעו – רעב.

מצב רוח אלים -

להכאיב, לדקור, לדרוך, לבעוט, לשרוף...

מתחשק לי לקחת את החולשה שלך,

את מקור העונג שלך,

ולהרוס אותו.

לקחת אותו ממך.

לעוות.

להוציא מכלל שימוש.

להשחית אותך.

תהיה הקורבן שלי,

תקריב את מה שאתה אוהב!

עד שלא יהיה לך אותו יותר,

ולא תוכל לגעת בו יותר,

ותוכל רק לדמיין ולפנטז ולקוות שיום אחד,

אולי,

תוכל להרגיש שוב עונג,

במקום הזה.

אולי.

אני שלה מהרגע שהיא לקחה לי את היד והובילה אותי אחריה.

אני תחתיה מהפעם הראשונה שהייתי על הברכיים מולה.

אני פתוחה איתה מהרגע שהיא שאלה אותי על הגבולות שלי.

אני מכורה אליה מהרגע שהיא דרכה עלי.

אני אובססיבית מהרגע שהלכה להביא מסמרים ולא חזרה.

אני כואבת מהרגע שהכניסה את המחט הראשונה.

אני מעריצה שלה מהרגע שראיתי אותה מסשנת.

אני מתפללת בכל לבי גופי ונשמתי לרגע שתשים אלי לב שוב.

מקררים את המחטים לפני?

מה קורה אם מחממים אותן?

אני ילדה סקרנית, צריכה לבדוק את זה.😈

תגע, תגע לי בכל הגוף,

וגם בנשמה.

מגע, ואז סטירה.

שלום קריר,

חיוך וקריצה.

כולם אוהבים אותי

ואני לא אוהבת אף אחד

אני מאוהבת

אבל לא אוהבת אף אדם.