צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

Asphyxia

כשהכאב הוא אוויר לנשימה והחמצן נגמר.
לפני שבוע. יום ראשון, 8 במרץ 2026 בשעה 3:45

הייתה הזיית סמים במסיבת טבע.

אני דלוקה על אלוהים יודע כמה אסיד.

אלוהים יודע על מה עוד. 

ורע לי. ממש. המצב הולך ומדרדר.

אני מגיעה למקומות קשים מאוד עם עצמי,

ויש שם אפס חמלה מצד עצמי.

אני רוצה לעוף משם.

מתה לעוף משם.

מתה נקודה.

אני יושבת ברכב של חברים,

החברה הפסיכית שלי איילין מסתובבת מסביב

עושה בלאגן כמו תמיד.

ואני ברכב לא בהתקף חרדה.

בהתקף פאניקה. בשבירה.

אני לא יודעת למה עשיתי את זה לעצמי שוב.

שוב באתי עם האנשים שאני בטוחה ששונאים אותי,

אנשים שאני לא סומכת עליהם,

למקום שאני לא מרגישה בו בנוח,

שלא טוב לי בו,

ואין לי איך לחזור ממנו חזרה,

ואני רק רוצה למות.

בהזיות שלי באותו רגע אני נופלת מהשמיים

אני מלאכית לבנה שנופלת מהשמיים

ומתרסקת

פשוט נשברת לתוך האדמה

יוצרת בור עמוק

באמצע המסיבה

כולם סביבי

מסתכלים, מצביעים

צוחקים

מרגישה הכי מושפלת שיכולה להיות

ואני בוכה 

ואני בוכה על הברכיים

אני רק רוצה שהאדמה תבלע אותי

אני רק רוצה להעלם

להימחק

לחזור לבור

שיעלמו האנשים

שיעלמו העצים והדשא

שתעלם המוזיקה ויהיה סוף סוף קצת שקט

וגם אני, עדיף, שלא אהיה.

וזה מרגיש כמו כישלון.

כישלון מביך ומשפיל

 

אבל זה לא.

את לא נכשלת בלקחת סמים ילדה.

את לא נכשלת בסיטואציה החברתית

את לא שברת איזה חוק חברתי שאוסר עליך להרגיש רע

וגם אם כן, מה קרה?

את אמיצה. את אמיצה מאוד.

את הסכמת למות.

את לא פחדת.

את התמודדת עם פחד שאולי

אולי אין פחד יותר גדול ממנו.

ולא רק זה,

נהנית מזה. נהנית מזה כל כך,

שרצית וניסית לשחזר את הרגע הזה בדמיונך

לפחות עוד 3 פעמים באותו רגע.

אולי 3 שעות את יושבת שם ומשחזרת את הרגע הזה.

ואולי כל האנשים שמסתכלים

ומצביעים וצוחקים

הם בכלל לא נגדך.

אולי הם מחייכים בכלל.

אולי הם מאושרים ושמחים בשבילך.

אולי הם גם על מלא סמים ובאותו רגע

הסאלטות שעשית שם באוויר בהתרסקות שלך

נראו להם כמו רעיון ממש מגניב. מטורף. את.

אולי הם בשוק מעומק הבור שהשארת באדמה.

אולי זה עשה להם חשק גם.

אולי את מודל לחיקוי.

אולי הם מעריצים אותך על האומץ.

אולי הם גם דואגים לך קצת, כי את בכל זאת

ממש צעירה. וזה קצת כואב, לראות אנשים צעירים מתים. שובר את הלב. עושה חשק למות ממש.

וזה בסדר שאת בלי רכב משלך, עוד יהיה לך.

וזה בסדר שחברה שלך נרקומנית, זה לא הסיפור שלך.

וזה בסדר שאת לא מרגישה בנוח כי יום אחד את תמצאי דרך להרגיש בנוח בכל מקום.

ואת תמצאי אנשים שאת אוהבת.

ואת תאהבי את עצמך.

ואת ממש בסדר גמור איך שאת.

 


לקרוא ולהוסיף תגובות, הרשמ/י או התחבר/י.

הרשמ/י התחבר/י