זה דורש פאקינג אומץ.
דורש פאקינג אומץ להיות אני. הכי פשוט. מי שאני.
המהממת, המושלמת, הסדוקה, השבורה, הבוכה או לא בוכה, הדומעת מהתרגשות ולעולם לא ממבוכה. היפה כל כך יפה, יפה כמו מלאכית קטנה שלך. יפה כל כך, שכנראה שיש גיהנום שלם בפנים. שכנראה מתחת ללב ומתחת לבטן ומתחת לכוס, מתחת לריאות והלב, מתחת לורידים, יש רצפה שרק מחכה להשבר. שרק מחכה להפתח ולבלוע אותך עמוק לנשמה. עמוק לתוך הילדה הטובה, עמוק לתוך השדה האדומה, עמוק לתוך האחות הטובה או הרעה.
שרק מחכה שתפגוש את כל השדים שלה ומדורי הגיהנום שיצרה לעצמה ורוקדת בהם כל כך פאקינג סקסי, מחכה שתפגוש את כל החברים הדמיוניים והאמיתיים ואתה פאקינג שם. פאקינג שם ביניהם.
אתה אמיתי? אתה חלום? הזיית סמים? שוב הגזמתי ושוב אני לא יודעת? שוב שכחתי את הזריקה שלי? אתה אמיתי איתי?
אתה באמת מראה לי את הצדדים האפלים שלך? ואני לא מדברת על המרושעים. כן כן, הם יפים. עוד נגיע אליהם. אני מדברת על אלו שאתה לא מכיר בעצמך. הצדדים החבויים. השקטים. העדינים אבל כל כך כואבים שהם פשוט עוד לא התגלו או יצאו אל האור.
אתה אמיתי איתי? או שכל זה פשוט מחווה ממש ממש גדולה בשבילי? משהו שנועד לעשות לי טוב בלב ובנשמה, משהו שאתה עושה בשביל שאגדל מולך. בשביל לומר הנה הצלחתי.
ואולי אני פשוט אתה. אולי אני פשוט מגלה אותך בי ואתה מגלה אותי בך? האם זה מה שאתה עושה תמיד? ואם כן, אז למה אני? כי רציתי וביקשתי? מה מיוחד בי? מה הופך אותי לאני? מה הופך אותך לאתה?
אני רוצה למצוא עוד כל כך הרבה זוויות לאהוב אותך. עוד דרכים, עוד מראות מנופצות שנביט בהן יחד. אנחנו יותר מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אנחנו כל כך הרבה יותר מזה. אתה אני. אני אתה.
אנחנו אחד.