השבועות האלה ארוכים וקשים מנשוא, באמת, אני מתמודדת עם כל כך הרבה שדים ותוהה לעצמי איפה הייתי כל חיי ולמה שמרתי את כל המלחמות עד עכשיו.
בתחילת השבוע שעבר הייתי צריכה לבחור מילה שמגדירה אותי מבין כל מיני מילים ותמונות שהיו מונחות לפניי. בין כל אלו הציצה עליי המילה שמזזקת את כל מה שאי פעם חשבתי על עצמי, את כל מה שאי פעם גרמו לי להאמין שאני.
כמעט.
אני כמעט יפה, כמעט מוצלחת, כמעט כשרונית כדי לפרוץ, כמעט בן אדם טוב, כמעט מצליחה, כמעט לא מתאיישת, כמעט מתה, כמעט חיה, כמעט מגיעה בזמן, כמעט במקום הנכון, כמעט מסיימת, כמעט מתחילה, כמעט שוברת את הלופ, כמעט לא בורחת, כמעט מתמודדת, כמעט שלמה, כמעט אוהבת אותי מספיק בשביל שמישהו אחר יאהב אותי גם.
וכמה כמעט בן אדם יכול לשמוע בחייו מבלי שהמילה הזאת תאבד משמעות, או להיפך, תהפוך להיות מנטרת חייו.
אצלי זה קצת מכל אחד,
בכל זאת,
כמעט החלטית.
הקטע בלופ הזה זה שהוא כמעט נשבר, אבל קוראים לזה לופ לא בכדי, שניה לפני שאני מצליחה לשבור אני חוזרת בדיוק לאותה נקודת התחלה.
תמיד.
בלי כמעט.
בלי בית, בלי אהבה, בלי ערך עצמי, בלי כל מה שבניתי עד אותה הנקודה, הכל של מישהו אחר, שנתתי לו את כל מה שהיה לי לתת ובסוף אני נשארת חסרת כל ועם עוד כמה שריטות על הלב.
ואני עוף חול, אני לא אומרת את זה סתם, כשהכל נשרף עד אפר אני מצליחה להקים את הכל מחדש, לפעמים טוב יותר, לפעמים רק כמעט אבל תמיד מלווה בתחושה של כישלון.
נכשלתי בלאהוב אותי, נכשלתי בלהשקיע בעצמי, נטעתי שורשים באדמה שלא שלי, שעכשיו צומח עליה עץ אחר, אולי ישר יותר, אולי פחות מסובך, אולי פשוט יותר מכמעט.
מי לא היה רוצה יותר כשיש לו כמעט?
אבל תנו לי לומר לכם משהו,
יש בי קול ממש ממש חזק עכשיו,
קול חדש כזה שאני לא מכירה,
שמהדהד בתוך הראש שלי כמעט בלי הפסקה ומתעקש ממש שאקשיב לו
שהכמעט הזה שאני,
הוא פלא של בריאה.