לפני כמה ימים שכבתי על שמיכה מול מים ושמים, עם כוס תה מתוק מידי ותהיתי בקול רם על מסע אחורה בזמן.
לאחרונה אני נשאלת הרבה על מה הייתי משנה בחיי,
וברגע הזה נשלפים רגעים שבדרך כלל אני עומלת קשה כדי לקבור אותם בצד החשוך, האפל והקר במוח שלי.
אני חוזרת לגיל 7, שממנו נעלמו לי רוב הזיכרונות למעט כמה תמונות שהייתי מעדיפה שיעלמו גם הן,
ממשיכה לגיל 13, לשבת הזאת שחזרתי הביתה מחברה וראיתי סיר חרס מנופץ על הרצפה והבנתי שמרגע זה חיי יראו אחרת, עוד רגע מגיל 14, עוד אחד מגיל 15, את הפעם הארורה ההיא בגיל 17, את השנתיים הנוראיות מגיל 21-23 וכל מה שבא בעקבות זה, הלילות הלבנים, איבוד האשתונות, התקפי חרדה, אלימות, בגידה, פרידה, אינסוף הטרדות מיניות, שקרים על גבי שקרים, סמים, גברים, אוכל, כדורים.
הכל שוטף אותי כמו גל 16 מטר שאני כבר לא בטוחה שאצא ממנו בחיים עד שאני נשטפת לחוף מבטחים שלי, אל עצמי של היום.
ואני יכולה לתהות מה היה קורה ביקום מקביל אבל אני לא החתול של שרדינגר, אני עצמי, ולמרות הכל ובזכות הכל - אני אוהבת אותי.
אשקר אם אגיד שלא הייתי רוצה לשנות דברים יותר מינוריים בחיי שיכלו לעשות אותי יותר מאושרת ואולי פחות עצובה אבל זה הקאץ' במסע אחורה בזמן, שגם אם היה אפשרי לא הייתה לי יכולת לשנות מאום. מה שהיה - הוא שיהיה. פשוט.
ועכשיו אני היא זאת ששואלת האם יש משהו שהייתי רוצה לשנות בחיי כדי שההווה הזה יראה אחרת, והתשובה היא שלא. מה שהיה - הוא שיהיה, וזהו.
גם אם זה אומר, בניגוד לכל רצון שקיים אצלי, שאצטרך להתחיל את הכל מהתחלה ולחפש את האושר שלי מחדש.
הנה לך מדריכת צעדים שלא האמינה בי,
תראי איזה יופי ידיי פרוסות לקבל את חוסר האונים הזה ולהבין שמלחמות רק מאטות אותי, שואבות ממני אנרגיות שנשאר לי מהן רק אדים ושהדבר הכי נכון, טוב וחכם שאני יכולה לעשות עבורי, ועבור כולם למעט האמת, הוא להתאזר בסבלנות, לעשות את מה שאני צריכה לעשות ולא לשקוע, כי לא מגיע לי לשקוע.
ואולי זאת סתם האדישות המבהילה שלי שכותבת את השורות האלו ומחר אשרף עד אפר, וגם זה בסדר, כי מה שהיה - הוא שיהיה,
ואני עוף החול.
