יש לי סף כאב גבוה.
בעצם זה תלוי בתדירות שבה אני חוטפת,
אולי בגלל זה סף הכאב הרגשי שלי הוא כמעט אינסוף.
שבוע שעבר נפלה לי איזה תובנה על זה שהחיים לימדו אותי, מגיל צעיר מידי, שבשביל לזכות באהבה, בהערכה ובמוגנות אני חייבת לתת מעצמי, אולי נכון יותר לומר, לתת את עצמי.
אני בלופ אינסופי של לרצות שכולם יהיו מרוצים ואכזבה בלתי נגמרת מעצמי כשאני לא מצליחה לרצות את כולם, כי ה-אני הפנימי שלי הוא כל כך עקשן שהוא לא יודע להתחפש למשהו אחר.
אני מי שאני וזהו, מה שרואים זה מה שמקבלים, ערימת תלתלים מבולגנת ורעשנית, משני הצדדים של הקשת, כי טירוף בא בכל מיני צורות.
ותסלחו לי על השחצנות אבל
כשאני מבשלת כל המטבח מבולגן אבל האוכל טעים שבא למות.
כשאני עוברת דירה הכל בבלגן, אין סדר וחוקיות לכלום והכל נכנס רק לאיפה שיש מקום אבל אחר כך יש 4 קירות שאפשר לקרוא להם בית.
כשאני נכנסת לחדר משהו באווירה משתנה, אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלי, ולא רק בגלל שאני שמנמנה.
כשאני מזדיינת הסדינים כנראה יצאו מהמקום, השיער שלי יתפזר לכל עבר, גם אם אאסוף אותו, וכנראה שאצחקק ואשבור דמות יותר מפעם אחת אבל זה תמיד ייגמר ב"את הסקס הכי טוב שהיה לי".
ורק כשאני אוהבת, אני מתכווצת חזק חזק בפינה, מצטמצמת ומקטינה את הקיום שלי עד שהוא כמעט נעלם ומחכה.
מחכה שסדר העדיפויות ישתנה, מחכה שיגידו לי שקשה איתי, קשה לחיות איתי, קשה להבין אותי, קשה להכיל את כמות תשומת הלב שאני דורשת, שיש יותר מידי פערים, שיש יותר מידי אי הבנות, שאני לא מספיק מנסה/מבינה/מקבלת/משתדלת.
אז אני מנסה, מקבלת, משתדלת ובעיקר מרצה,
אבל ה-אני שלי חזק יותר מהכל, והוא לא אוהב להיות משהו שהוא לא, אז אני חוזרת לזה
שאני לא מספיק.
ואולי אף פעם לא אהיה, ואולי על הזין שלי ואני בכלל יותר מידי.
יותר מידי טובה, יותר מידי שותקת, יותר מידי מפחדת שישבר לי הלב עד שאני, בשתי הידיים שלי, רומסת אותי ומחפשת כל כך חזק את מי להאשים, אבל אין לי, כי זה הכל אני לעצמי.
וכך, חבטה אחרי חבטה הלב שלי מתקשח, סף הכאב שלי גדל וגם התהום הזאת באמצע של הבטן שלי.
