כשנפרדנו הייתי בטוחה בהרבה דברים.
הייתי בטוחה שאני אמות. שאיזה התקף חרדה ישאב את שמחת החיים שלי עד לנשיקת המוות, כמו הסוהרסנים מהארי פוטר, ובכיתי כל כך הרבה כי ידעתי שלא תקרא לי יותר כונפה בכל פעם שאספר למה קעקעתי 'אקספקטו פטרונום' על הצלעות שלי עם הלוויתן שאת אמרת שאת אוהבת יותר מהשני.
הייתי בטוחה שאחזור להשתמש. שזה עניין של זמן עד שאמצא את עצמי שואפת שאכטה, נחנקת ומורידה אותה עם בירה. הייתי בטוחה שאני אשב עם כוס יין ביד ואזכר באיך תמיד היית צוחק שהיא משחקת אותה שותה למרות שהיא כבר בכוס השלישית.
הייתי בטוחה שהלב שלי יתכווץ בחזרה להיות קטן קטן כמו שהיה לפני כל כך הרבה שנים שפגשתי אותך עם שלווה מעוררת קנאה או ביום שראיתי אותך עם האיליינר הקטן שאף פעם לא הצלחתי לעשות ושיחקת אותה ביישנית עד שנכנסנו לאוטו וליאור נרקיס שר בווליום מוגזם. כי איך לב יכול להישאר כל כך גדול אחרי ששואבים ממנו את כל האוויר?
הייתי בטוחה שאהיה אבודה, שלא אצא מהמיטה ואוכל את עצמי לדעת בהתקפי בולמוס שלא עוצרים ואשנא את עצמי שוב אחר כך ולא יהיה מי שיחבק אותי ויגיד שאני הכי יפה בעולם.
הייתי בטוחה שאני לא ארצה להרגיש יותר, שייקח לי שנים להכניס מישהו לחיים שלי ושבטח אזדיין עם חצי מדינה עד שמשהו בי יירגע או סתם יתרגל למצב שאני לא ארגיש את המגע שלכם יותר.
אף אחד מהדברים האלו לא קרה.
בכיתי את נשמתי, כעסתי, רציתי להילחם, לא רציתי לשחרר, רציתי שילחמו עליי, רציתי להיות מאושרת ביחד ולא להתחיל הכל מהתחלה, אבל עשיתי את זה.
התחלתי מחדש, עשיתי דברים אחרת. יש עוד מה לתקן, עוד קצה אחד או שניים לסגור אבל נלחמתי בכל האינסטינקטים הנוראיים שלי ונתתי לחיים האלה הזדמנות אמיתית. איחלתי אושר מכל הלב שלי, שמחתי מכל הלב שלי על זה שטוב גם בלעדיי וקיבלתי בחזרה אושר גדול.
אני יודעת שאני חזקה יותר, טובה יותר ואמיצה יותר ממה שהייתי בכל ימי חיי.
