שקט מבורך

אני כותבת כאן בערב כשהראש שלי צלול, אבל לא ישר.
יש משהו בישר שממילא לא מתאים לי, ועוד פחות מתאים לכאן.

בזמן האחרון הלכתי בזיגזג בין השפיות לשגעון ,ובנקודות הקטנות שראיתי בכל דרך העלתי לא מעט שאלות.
לצערי חלק מהם לא אמרות לקבל תשובה, אחרות לא אמרות להאמר , ובכל זאת למדתי.
בין היתר שהזמן הטוב ביותר לאי שפיות הוא הלילה לרוב בחלום ,ולעיתים קצרות ברגע משמח עם חברים או מאהבים.

וברצון לחלוק את השיגעון אנחנו מגעים למהות הפנטזיה, אנו רוצים לחלוק שיגעון עם מישהו.
לאו דוקא את הפנטזיה המדויקת אלא את התחושה, את התוואה, את הצלילות והמיסתורין.
כשאנו מפנטזים אנו מורדים מחסומים, אפילו בשעה שאנו מעלים מסכות.

לי אישית יש לא מעט מחסומים, לצערי סיפור חיי עד כה לא היה פשוט.
אולי אני רגישה מידי, אולי אני בכיינית מידי, אבל אין זה משנה.
התוצאה זהה והתוצאה היא: יש לי לא מעט מחסומים
כדי להוריד את המחסומים אני צריכה רמה מסוימת של אנטימיות...,אני צריכה ליצור רמה מסוימת של אהבה ,אמון , כנות.
אני צריכה צד מנטאלי בולט על מנת להוריד מחסומים, ובלי צד מנטאלי עבורי אין הנאה בפנטזיה
כי אני לא אסמוך, והיא לא תיהיה שלמה.

כן חלקתי עם אנשים יקרים לא מעט פנטזיות, אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה עד כמה אני יכולה להגיע לאמון הזה שוב

ולמרות זאת קוראי הנאמנים, אם הגעתם עד הלום, הייתי רוצה לחלוק אתכם פנטזיה
לא את הדיוק שלה רק את התחושה.
קחו נשימה עמוקה, ונסו להרגיש אותה, את המפשטות הרכה מצליפה שלה, את התשוקה את הצלילות.
להמשך , אני בטוחה שתוכלו להגיע לבד