מקווה שאחרי , ככה זה, גם לשולטים יש לפעמים תקופות קשות.
אני חושב שכאלה שאוהבים ורגילים לשלוט מתקשים עוד יותר לקבל,
שיש תקופות בחיים שאתה לא יכול לשלוט בהם, או לשנות או להשפיע.
ברגעים הקשים אני עוצם את העיניים וחושב על החיים שלי.
על בחירות שעשיתי והאם אני מצטער עליהם
על בחירות שאני עושה עכשיו ואם זה נכון לי.
משתדל לראות את הטוב הרב שיש לי , ולתת לתחושה הזו למלא אותי.
אז ברגעים האלה שבהם אני עוצם את העיניים, אני נזכר בעבר. כאילו מנסה לשחזר אותו בעתיד
כאילו שאני מנסה לזמן שוב חוויות שעברתי או סוג נשים שפגשתי.
וככה בתקופות האלה , אני נזכר בעבר ונזכרתי גם בה.
זאת שהכרתי בעבודה. היא הייתה במערכת יחסים, ואני בדיוק התגרשתי
דיברנו המון , שיתפתי אותה בדייטים שלי והיא שתפה אותי בזוגיות שלה.
היא לא בדיוק הייתה האדם הכי יציב בעולם אבל מי מאתנו יציב בכלל.
ואז אחרי שנתיים של היכרות הזוגיות שלה נגמרה. היא הייתה שבורה לרסיסים
דיברה איתי, סיפרה לי כמה קשה וכמה כואב עד שנסעה באוטובוס לאישפוז פסיכאטרי.
התמרמרה מאוד שלא הסכימו לאשפז אותה, ואני דווקא אמרתי לה שיש אישור שהיא לא שבורה ומנופצת כמו שהיא חשבה.
כמה שבועות והיא יצאה מזה. פורים התקרב והזמינה אותי למסיבת פורים יחד עם אחותה.
יצאנו יחדיו לאחת המסיבות הכי הזיות שהייתי בהם. סמים ו MD רצו חופשי, לקחנו.
חזרנו אליה לבית ואני לא נגעתי בה. לא ככה, לא במצב הזה.
למוחרת היא התקשרה. אמרה שהיא מעריכה שלא נגעתי בא אבל שהחלומות האירוטים שאני מככב בהם כבר מעייפים אותה והיא רוצה שיתממשו.
אני הבהרתי שלא, לא תהיה פה זוגיות. אנחנו חברים טובים והסקס יכול להיות מעולה אבל פה זהו. שכבנו ובאמת הסקס היה מעולה.
היא נשלטת שחיפשה שולט שבאמת תוכל לסמוך עליו.
שיחקנו יחד המון , עשיתי בה כל מה שרציתי. המילה "לא" פשוט לא הייתה בלקסיקון.
אבל תמיד ריחפה מעלי העננה שיש שם רגש ושהוא חד כיווני. זה בלבל אותי.
היא החליטה שזהו לא שוכבים יותר, ואני כיבדתי את זה.
אחרי שבוע באה אלי לשאכטה, באמצע התחילה למצוץ לי . לא יציבה.
עצרתי אותה ושאלתי אותה אם היא בטוחה, התשובה שלה הפתיעה אותי. "כן, זה יכול להיות רק סקס מבחינתי".
הסכמתי.
שיחקנו עוד, כמו שלא שיחקנו אף פעם. סשנים ארוכים מושקעים, מהלב.
אחרי חודש ניסתה לשכנע אותי שאני עושה טעות, שאני מוותר על משהו טוב. שאנחנו נהיה זוג מושלם.
שוב פעם הבהרתי גבולות, בכבוד, בעדינות.
ואז ליומולדת שלי, הכינה לי עוגה ובאה אלי. הביאה MD ורצתה שניקח יחד.
אמרתי לה שזה יוביל לכיוון אחד רק. היא ענתה "שבוא נחליט שמה שקורה על MD נשאר על MD"
היה מעולה, הבאתי אותה למקומות גבוהים ואני בעצמי עליתי מעלה מעלה. אבל... היא התוודתה שהיא מאוהבת בי והיא לא מצליחה לשלוט ברגשות האלה.
אחרי חודש שאלה מתי שוב עושים MD? ואני עניתי שצריך זמן בין לבין לתת לסרטונין במוח זמן להתאושש.
נשארנו בקשר, עשינו שאכטות ושוב הציעה שנעשה MD. הפעם הבנתי שאסור לי להסכים כי עדיין יש לה רגשות.
היא נורא כעסה ונפגעה. אמרה שאם אני לא רוצה אותה כמו שהיא רוצה שארצה אז היא לא יכולה להישאר בקשר איתי.
נתנה לי אולטימטום. ואני כיבדתי.
כאב לי ועדיין כואב לי שאיבדתי חברה טובה. מישהי שבאמת אהבתי. לא אהבה זוגית, לא רומנטיקה אבל אהבתי כחברה, כאדם.
אני עדיין אוהב והיא חסרה לי מאוד.
ההבנה שהקשר הזה לא טוב לה, שהיא רוצה דברים שאני לא אוכל לתת ושהיא תמיד תהיה בתחושת חוסר גרמו לי לא להישבר.
היו לילות שבהן הייתי בודד, שידעתי שאם אתקשר היא תבוא אבל לא הצלחתי לגעת בטלפון. מתוך כבוד אליה.
מתוך כבוד לזה שאני יודע שאני לא בריא לה. שהקשר ביננו ישאיר אותה במצב הזה, של לא לקבל מה שהיא רוצה או צריכה ממני.
היא ביקשה שלא אצור קשר אם אני לא מתכוון שנהיה זוג ואני כיבדתי את זה.
אני עד היום חושב עליה למרות שעברה חצי שנה.
אני לא יודע אם אני חושב עליה כי אני לבד עכשיו ואז דברים מהעבר צצים.
אני חושב שאני חושב עליה כי אני ממש מקווה שהיא בטוב ושהיא מצאה את עצמה.
אני עדיין אוהב אותה והיא יקרה לליבי אבל אני יודע שאנחנו לא יכולים להיות זוג.
ואז אני שואל את עצמי לפעמים , האם נהגתי נכון?
האם באמת לא התאמנו? האם זה שהסכמתי לזיין אותה שוב היה נכון?
או שכל זה מחשבות של אנשים בתקופה קשה שמסתכלים אחורה על החיים , ספק בנוסטלגיה, ספק בביקורת ומחפשים טעויות שהם עשו?