אני מרגיש זר כאן.
כאן, בכלוב. כאן, בקהילה הישראלית.
אני מרגיש שאין כאן מקום בשבילי, עם הפטישים האסתטיים והלא-בדסמיים שלי.
אין לי עם מי לדבר על בגדי עור שלא לבושים על דומינטריקס או נשלטת. אין לי עם מי להתפעל מזוג רגליים יפה בלי שיהיה קשור בחבלים או ידרוך על שליט כנוע כלשהו.
אין לי, כנראה, דרך להגשים את הפנטזיות שלי או לפחות למצוא עוד אנשים השותפים להן.
ומה שהכי מתסכל זה שעל פניו הכל בסדר.
על פניו הנה, בבקשה, יש קהילת קינק ישראלית. יש קבוצות, יש מפגשים, יש מסיבות פטיש בכל סוף שבוע.
ולך תסביר לאנשים, לך תבין בכלל לעצמך מלכתחילה, שזה לא זה.
שכל הקבוצות והמסיבות והמפגשים האלה הם בכלל לא בשבילך, והמירב שאתה יכול לעשות בהם זה להסתכל מהצד ולקנא.
וכשאתה אומר לאנשים שזה לא מה שאתה מחפש, הם עומדים לרגע קפואים, מושכים בכתפיים ואומרים שכן, אין כזה בישראל.
ומה אני אמור לעשות? שוב מושכים בכתפיים, אומרים "זה קשה" והולכים לדרכם. טוב, מה אכפת להם. להם יש מה לעשות.
ולי אין.
תמיד היה לי הכישרון להיות בודד באמצע חדר מלא אנשים.
עכשיו מסתבר שאני מסוגל גם להיות ללא שותפים לפטיש הכי נפוץ בעולם (אם להאמין לויקיפדיה).
אין לפוסט הזה פואנטה ואין לו גם פאנץ' ליין. תלכו להזדיין עם הבדסמ שלכם.
