כבר מזמן רציתי לכתוב על הקושי שלי להתמסר ולשחרר את השליטה העצמית שלי. והנה הצעצוע שלי תוהה איך יכול להיות ששנינו קונטרול-פריקים, אבל היא מסוגלת להתמסר למי שהיא בוטחת בו, ואני - לא. אז הנה הזדמנות בשבילי לכתוב על זה.
תמיד היו לי בעיות עם שחרור ורגיעה. לא רק בפן הבדס"מי או המיני, גם באופן כללי. אני קונטרול-פריק, כן. אבל לא מהסוג שלא סומך על אחרים ומנסה לעשות הכל לבד כי רק הוא יודע. אני קונטרול פריק של שליטה עצמית. חשוב לי תמיד לדעת מי אני, מה אני, מה אני עושה ולמה - ועצם המחשבה על האפשרות לאבד את השליטה על חיי מכניסה אותי אם לא לפאניקה, אז לפחות למצב בריחה. זאת גם אחת הסיבות שאני נמנע מאלכוהול ומסמים כלשהם; איבוד השליטה והעכבות מפחיד אותי למוות.
יש לי ניחושים מסוימים לגבי הסיבות של זה: כל מיני רגעים מביכים של איבוד שליטה ובושה מהילדות, שגורמים לי להסמיק כשאני חושב עליהם אפילו עכשיו.
האם הרגעים הרחוקים האלה מצדיקים את הגישה הסגפנית שלי לחיים היום? כנראה שלא. אבל בשביל להיפטר מהם תידרש כנראה כל כך הרבה עבודה, שמי שיישאר לאחריה, רגוע ושמח ככל שיהיה, כבר יהיה אדם אחר.
והאמת שאני העצור והמחושב מדי די מוצא חן בעיניי. לפעמים חבל לי שאני לא יכול להעריך את טעמו של וויסקי טוב, או להעביר ערב בחברה טובה בענני עשן, אבל בסך הכל זה לא בריא וממכר, אז למה שאתלונן על חסינות טבעית לפיתויים? לא שחסרות לי דרכים לעשות כיף גם ככה.
רק בדבר אחד באמת חבל לי שאני לא יכול לשחרר, והוא זה שמתארת אהובתי בפוסט שלה. כל כך הייתי רוצה שהיא תענה אותי. שתענג אותי במשך שעות, תביא אותי אל הקצה עד שאבכה ואתחנן שתיתן לי לגמור. כל כך הייתי רוצה לראות את האש הזדונית הזאת בעיניה, שקראתי עליה כל כך הרבה בסיפוריה אך מעולם לא בערה בשבילי.
הייתי רוצה לתת את זה לה. הייתי רוצה לקבל את זה בשבילי.
אבל איני מסוגל. גם מוחי חולה השליטה, וגם גופי החייזרי (על זה בפוסט אחר...) מונעים את זה ממני.
חבל.
