סִימוּלָאקְרָה

עד שהתמונה תתבהר

עטוף אותי בתכריכים
אהיה לך גופה
אהיה לך כלה
אהיה עד לכלייה
תחנוק עם ההינומה
תתפור לי את הקרום
תבתק עד לדימום
תזיין עד שאקום
חזרה מהמתים

לפעמים אני צריכה לגנוב זמן. לדחות קצת את הצפוי להגיע. אולי כדי להתכונן אליו טוב יותר.
אז אני שואלת שאלות, אפילו שאני יודעת את התשובה עליהן. והתשובה היא כמו הד, שמחזק את הידיעה.
כמו באימון כשהייתי צריכה רגע להסדיר נשימה ולהרגיע דופק, אז ביקשתי שיסבירו לי שוב את התרגיל. אפילו שידעתי בדיוק, איך צריך להתכופף ואיך צריך לאחוז ואיך צריך להניף.
וכשביקשתי שיסבירו לי איך הזריקה עובדת, ידעתי בדיוק, איך החומר הראשון ירדים אותה, ואיך היא כבר לא תרגיש כשיזריקו את החומר שירדים אותה לנצח.
ידעתי בדיוק, אבל הייתי צריכה להרוויח קצת זמן, לפני הפרידה ממנה.
לפעמים אני שואלת אותך שאלות שאני יודעת את התשובה עליהן. אולי כדי לדחות קצת את סוף השיחה. אולי כדי לחזק את מה שאני יודעת

מי שמביט בי מהחור

לא יודע מי אני

מי שמביט בי מהחור

יכול בקלות לחשוב

שאני זו לא אני

מי שמביט בי מהחור

לא יכול לשאול אותי

שאלות ששואלים מלפנים

מי שמביט בי מהחור 

עובר בשקט לידי 

אני לא רואה אותו 

והוא לא רואה אותי 

מי שמביט בי מהחור 

לא יודע מה איתי

כדי לחדור ללב, צריך לדקור חזק

(תרגום חופשי)

לילה של כוכבים קרובים - לך הם מאירים
לילה של כוכבים טובים - לך הם זוהרים
בואי כבר ילדה שלי, בחוץ זוהר הטל
בואי כבר רכה שלי - נפל כוכב, חבל

בואי כבר

אני אוהבת פשוט 
כמו בטבע
זרע הופך לניצן הופך לפרח
זחל הופך לגולם הופך לפרפר

בסוף הפרח קמל
והפרפר מת

ואותך אני אוהבת, תמיד

**
אני שותה ממך והופכת קטנה. קטנה ונזקקת.
השפתיים מחפשות להתחבר אל כל הקצוות שלך. אצבעות ואף ולשון ופטמות וזין. אני יונקת ממך נוזלים ומילים ומחשבות. אני יונקת ממך אהבה. אני יונקת והופכת גורה שלך, קטנה ומוגנת

**
אני אוכלת ממך והופכת גדולה. גדולה ומסוגלת.
אתה מעודד את הטורפת שבי לצאת, משחרר אותה לחופשי. אני לועסת את הבשר שלך, בביסים רעבתניים, בבולמוס בלתי נשלט, עד העצמות. אני בולעת אומץ ובטחון, עד שכולך בתוכי, עד שאני מלאה בך, ואני גדולה וחזקה

**
אתה תולש אותי מהשיערות, כמעט עוקר את הראש ממקומו. שולף אותי מתוך החלום שלנו וגורר אותי בברוטאליות אל מול המראה.
אתה מעמיד אותי מול עצמי ודורש ׳הביטי כמה את יפה׳. 
ושם, בידיים שלך, אני מצליחה לראות אותי, במימדים טבעיים. ושם, אני מאמינה

אני רוצה לקחת סכין ולפתוח אותי.
לחתוך את בית החזה שתראה איך הלב מתרחב לקראתך.
אני רוצה להמשיך את החתך לאורך הבטן למטה, ומשם לזיין לעצמי את הכוס עם הלהב, פנימה-החוצה-פנימה-החוצה, לנסר עד שכולי תיפרס בפניך, ותוכל לסמן את אברי הפנים, תחרוט עם הסכין לב קטן על כולם. על השחלות והקיבה והרחם והמעי והלבלב. גם על הלב תחרוט לב. כמו שחורטים על גזע של עץ.

אני רוצה לקחת סכין ולפתוח אותך.
לחשוף את הלב הענק שלך, ולנשק אותו.
ולהמשיך לפתוח לכל האורך ולנשק את כל האיברים שלך מבפנים.

ואז אני רוצה לערבב.
את האיברים שלך ושלי.
לחבר עורקים, 
להצמיד לבבות,
ארבעה חדרים, ארבע עליות.

ונהיה יחד גזע עבות, 
נצמיח שורשים, וצמרת
ויהיו לנו פירות. 
 
וזה יהיה המחנה שלנו

שְׁנֵי דָגִים נֶּחְפְּזוּ,
וְיָרְדוּ לִמְצוּלוֹת הַיָּם
לְסַפֵּר אִישׁ לִרְעוּתוֹ
מַה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

שְׁנֵי דָגִים צָלְלוּ
וְשְׁהוּ בִּמְצוּלוֹת הַיָּם
וּכְכָל שֶׁהִרְחִיקוּ הָלוֹךְ
כֵּן גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

וְֹלֹא עוֹד עָלוּ אֶל הַחוֹף
אוֹהֲבֵי-מְצוּלוֹת-הַיָּם.
יֵלֶא הַפֶּה מִסַּפֵּר
מָה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

ובמצולות, אותך אני נושמת