סִימוּלָאקְרָה

להרגיש, זה כמו לרכב על אופניים?
כבר שכחתי איך זה מרגיש, להרגיש.
גם לרכב, שכחתי איך.
מרגישה כמו מצבר ששבק חיים, ולא מצליחה להניע. אולי כי האורות נשארו דלוקים. סתם נשארו כי מישהו שכח. אחרון שיצא לא כיבה את האור. או אולי זו בעצם אני ששכחה.
ועכשיו אין מצבר. ואין אורות. ויש עוד דרך לעבור.
אולי צריך להניע בדחיפה. זה ידוע שיש הנאה, בדחיפה. בדחיפות. חזקות. עמוקות. נחושות. עד שארגיש שוב, עד שאנוע.
חייבת להמשיך לנוע, כדי לשמור על איזון.
כמו על אופניים.
ויש עוד דרך לעבור

עונות מעבר הן זמן טוב לשינויים. קראת את זה פעם במגזין עיצוב ואתה נזכר בזה עכשיו, כשאתה מביט בקירות הלבנים. הם ריקים מדי, אתה מהרהר לעצמך. חסר אלמנט כלשהו שיעשה את החדר. פריט כזה שתהיה לו אמירה. או שיסתום. תלוי.
ואז דפיקות. דפיקות שלך בראש, דפיקות של ראש בקיר.
עכשיו החפץ במקומו. תלוי. סתום. קצת מדמם, אולי מהדפיקה. אדום מכניס חיים לחדר.
אתה מזיז קצת, מיישר, מעקם, לוקח כמה צעדים לאחור, מסתכל בסיפוק. יש לך ידיים טובות.
דרוש זמן להתרגל לשינויים, אתה חושב, ומחליט להשאיר אותו בינתיים במקומו. אולי תשנה שוב, באביב

אני באה לוח חלק.
מה שהיה אני לא זוכרת. מה שיהיה בידיים שלך.
יש יתרונות בזכרון דפוק. כל הזמן מתפנה מקום לזכרונות חדשים. מישהו אמר לי שאני לא שוכחת, שאני מדחיקה. הוא לא מקבל את זה שאני דגה. אולי הוא צודק. אולי אני בהדחקה, ואולי על כל דחיקה, צריכה להגיע משיכה.
מהשיער. מהלשון. מהזרוע. עד שאהיה מספיק קרובה. עד שאזכור, אותך.
אזכור כאב, ואזכור עונג. אזכור אהבה, ושייכות. תזכיר לי כל כך חזק, תמשוך כל כך קרוב, שלא אוכל יותר להדחיק. או לשכוח.
אני באה טאבולה ראסה. פעם עוד יהיו לי זכרונות ממך

שרירי הלשון תמיד היו מפותחים אצלי. עוד מינקות. כשכולם סביבי לעסו, אני תמיד העדפתי ללקק. ליקקתי גלידות, ובולים, ותותים, ופצעים, ואצבעות, ומה לא. כל מה שנקרה בדרכי ליקקתי.
באליפות הארץ לנוער בליקוק למרחקים עמוקים לקחתי מדליית כסף. וזה רק כי הייתי מצוננת באותו יום והיה לי קשה לנשום, אחרת הייתי מלקקת זהב, בדוק.
יום אחד קראתי במוסף הכלכלי על מישהו שליקק את התחת לבכירים במשק, וסלל את דרכו לצמרת. הבנתי שהלשון שלי יכולה לקדם אותי, אם אשתמש בה נכון. אז התחלתי ללקק תחתים.
בהתחלה הייתי אני זו שביקשה, בהיסוס, ללקק, בדרך כלל בסוף הזיון. ביקשתי אם לא אכפת להם להתכופף ולפסק, כדי שיהיה לי נוח, לדחוף את הלשון לחור. הם זרמו.
הייתי כל כך טובה, שהתחילו להגיע אלי מכל הארץ רק בשביל זה. אפילו מחוץ לארץ באו. הם לא רצו חדירה, או מציצות. רק ליקוקי תחת. התיישבו לי על הפנים ונתנו לי ללקק, ליקוקי אורך ורוחב ועומק של החור שלהם עד שגמרו. גם את השפיך שלהם ליקקתי. ליקקתי אותם כל כך טוב שנתנו לי טיפים שמנים, קנו לי תכשיטים, לקחו אותי לקרוזים. קראו לי הזונה בעלת לשון הפלא. אמרו שליקוקי התחת שלי גורמים להם להרגיש טוב עם עצמם. שהם יוצאים ממני מלכי העולם.
כשאני מספרת על זה לאנשים, הם מסתכלים עלי בבוז וקוראים לי חנפנית.
אני לא מבינה על מה הם מדברים. אני בסך הכל אוהבת ללקק תחת

כשאני מאוננת על עצמי מאוננת על עצמי

זקוקה ל שקט
שנוצר במרווח הצר
בין הסוליה שלך
לרצפה

אני רעבה כל הזמן. רעבה ונזקקת. יש בי בור שלא משנה כמה נכנס לתוכו, הוא לא נסתם. חור שחור אינסופי שבולע הכל. חור בבטן, חור בכוס, חור בלב. כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. גם הזונה לא. היא גוועת. הבטן מקרקרת, הכוס מקרקר, הלב מקרקר. קוקוריקו. זמן להתעורר, זמן לשבוע. אומרים שלאכול ארוחות מסודרות עוזר. לקחת ביסים קטנים, ללעוס לאט לאט. אבל אני לא מסוגלת, לא בקטן, לא לאט. אני צריכה לטרוף. עם הידיים. לבלוע מהר, בלי ללעוס. להשלים חוסרים, להדביק פערים, למלא עתודות. להאביס. אכלי ושתי כי מחר תמותי, כי כבר כמעט מתת, ועכשיו את לא מתה, עכשיו את חיה, חיה רעה שצריכה לטרוף, להתמלא, לשבוע. תזין אותי, תזנה אותי, תזיין אותי. תפטם אותי בכפייה עד שאשבע כבר. עד שאהיה רעבה רק אליך