יום אחד מישהו יבקש ממני שאני אעזור לו להפסיק לעשן. ואני לא אנצל את ההזדמנות הזאת כדי להתעלל בו או כדי להוציא עליו את האגרסיות שצברתי מאז שאני בעצמי הפסקתי לעשן, כי יום אחד אני אהיה בנאדם טוב.
אני אגיד לו שיעשן כמה שהוא רוצה. זה לא עוזר להגיד ליהודים לא לעשות משהו, ולראייה שלטים כמו "אסור לחנות פה". או, לצורך העניין, "אסור לעשן". אז אני לא אכפה. אבל שירשום. שישים עט בכיס וכשהוא מדליק סיגריה, שיעשה קו על הזרוע. ארבעה קווים, החמישי באלכסון, כמו בכלא.
הוא יגיע בערב עם ריח של עשן ועשרים קווים על היד, ארבע חטיבות פסים, ואני אלטף אותם בהערכה ואגיד "שמע אתה, אתה -- אתה בחור קשוח אתה", והוא ישאל מה, ואנחנו נתפשט ונתלטף ואני אגיד "ככה עשרים, בלי לפחד מהמחיר -- אתה גבר אמיתי, אתה יש לך ביצים מפלדה אתה", והוא יתחיל לפחד ואני אהיה מאושרת עד קצות האצבעות. אנחנו נהיה על המיטה ואני אשכב מתחתיו ואלפף את הרגליים שלי סביב שלו ואשמור עליהם פשוקות ואני אגיד לו שאכן, מותר לו לעשן, אבל רק כדי לשנות קצת את מערכת היחסים בינו ובין הפיתוי, בוא נקבע מחיר לכל סיגריה, בוא נגיד חמישה ליטופים עדינים בביצים. ובאמת, אחרי כל מכה קהה ועמומה בביצים, כשהוא יאנק ואני אתפוס אותו חזק ואריח את הפחד ישר מתוך הפה שלו, אני אגיד, "מה אתה רוצה? בסך הכל ליטוף!"
אנחנו נשכב שם מתנשפים אחרי חמש מכות. אני אצמיד את השפתיים לאוזן שלו ואומר, "כל זה? זאת הייתה רק סיגריה אחת".
אני אשאל, "כמה סיגריות עישנת היום?"
אני אגיד לו, "אתה גבר אתה. ביצים מפלדה".
ואנחנו נמשיך לסיגריה הבאה.
כמה ימים אחר כך נזדיין על הספה, הוא יושב ואני עליו, ואני אדפוק את עצמי על הזין שלו וארגיש בסוף כל אבחה את הביצים הנפוחות והחבולות שלו מנשקות את הפות שלו, והוא יאנח קצת בכאב, ואנחנו נגמור, והוא יושיט יד לקופסא אבל יתחרט. היד שלו תראה כמו קיר של תא בית כלא. אני אלטף אותו באצבע ואשאל, "בטוח שאתה לא רוצה?" והוא יגיד, "נה. יקר לי".
יום אחד.
