אנחנו חונים ליד הבית. בחיקי, צפונים בתוך קופסת קרמריה-תות-חושני, תריסר קרפלעך שאימא שלי שלחה איתנו. ממושב הנוסע אפשר לראות במראה האחורית, רבע שעה בעתידנו וקרוב מכפי שהוא נראה, הספסל ליד הבית שלנו. היא מנסה לחנות אבל שוברת את ההגה מוקדם מדי, תמיד מוקדם מדי, ומנסה לתקן, ויוצאת שוב, ושוב בחזרה שוברת מוקדם מדי, ומרימה את בלם היד ונאנחת ואומרת לי, "למה אתה לא שוכב איתי יותר?"
"ובכן", אני אומר לה, "יש את העניין הזה שנעלת לי את הזין".
היא שוקעת במושב שלה ובוהה בהגה. "זה לא תירוץ".
"מה את רוצה שאני אעשה? להתחנן יותר?"
"עכשיו כשאתה אומר את זה", היא אומרת, ועושה את שתי הנשימות המהירות האלו עם האף ואני יודע מה בא עכשיו, "אתה לא מתחנן יותר". והיא מתחילה לבכות.
אני בוהה קצת מחוץ לחלון וסופר נשימות. היא שולחת יד מגששת לעבר הברך שלי (למה תמיד עם הציפורניים?) ואני מניח יד על הכתף שלה. אני לוקח נשימה עמוקה ואומר, "מה את אומרת שאני אגמור את החנייה הזאת ואני אקח אותך הביתה ואזיין אותך כאילו את בת 12 ואני דוד נחמד שבדיוק ברח מבית סוהר?"
היא צוחקת. היא עושה את הדבר הזה של הפיוס שאנחנו עושים: "מטומטם".
"מטומטמת".
"כלוב קטן על הזין וישר אתה אימפוטנט". אני נושם לרווחה. כמעט ונפגע. "את חונה כמו אימא שלך", אני אומר ויוצא מהאוטו. אני חונה ואנחנו הולכים חבוקים לעבר הספסל. כלומר לעבר הבית. האדם הוא יצור עלוב וכל התכניות שלו נועדות לכישלון.
ליד הספסל היא שואלת אותי, "איך תזיין אותי?"
בלי לחשוב אני אומר, "איך ש'תרוצה".
אנחנו עוצרים.
הספסל, לרגלינו, מנצנץ בחדווה.
* * *
אנחנו יושבים על הספסל. אנחנו מחזיקים ידיים. ביננו נחה קופסת הקרמריה/קרעפלך.
היא מדליקה סיגריה, לוקחת שאיפה, עוד שאיפה, מעבירה לי. אני לוקח שאיפה, עוד שאיפה, מעביר לה.
"אז זה באמת נגמר", היא אומרת.
אני שואף ומעביר, מסמן עם האצבע שמושיטה את הסיגריה שהיה לי מספיק. "אני אתחיל לפנות בבוקר".
"מה פתאום. איפה תגור".
"במלונה בפלורנטין".
"תהיה רציני".
"אני לא פנסי כמוך. אני יכול לחיות נהדר בדיר".
"חזרזיר".
"חזירזית".
"הזין שלך גדול מדי ותמיד כאב לי כששכבנו".
"את מפליצה מתוך שינה".
"התחת שלי מנפיק רק מי ורדים".
"לא דיברתי על התחת".
"יש חוזה לעוד חצי שנה".
"כן, אבל זאת דירה שלך גיברת. אני עברתי לגור איתך. אני הדייר משנה".
"תישאר, דייר משנה".
"את… רוצה שנהיה שותפים?"
"כן". העיניים שלה נוצצות ולא ברור אם זה מבכי.
"שנייה אחרי שנפרדנו?"
"אתה מדבר המון". כן, זה לא מבכי.
"את מבינה איזה רעיון דפוק וטיפשי זה?" אני שואל, אבל באותה מידה מוצא את עצמי קם והולך איתה הביתה. היא קצת מושכת אותי בצווארון, מפויסת עכשיו.
אנחנו מגיעים לחדר השינה, אבל היא עוצרת אותי באצבע על החזה: "שותפים".
שנינו מלכסנים מבט לעבר הספה בחדר-בלאגן.
אני מהנהן. "שותפים".
"לילה טוב. תודה שנשארת".
"לילה טוב. תגידי", אני אומר, "רק שותפים, כן?"
"אהא".
"אז..."
"מה?"
"ה..."
"המה".
"המפתח".
"המפתח לזין שלך?"
"המפתח, כמו שאמרת יפה, לזין. שלי".
"זה מה שאמרתי".
"מה אמרת?"
"יש חוזה לעוד חצי שנה", היא אומרת וסוגרת את הדלת.
