"ערק".
"שלום גם לך".
"ערק".
"יום שלישי היום בחיאת".
"זה רק צריך להדגיש בפניך כמה מהר הייתה צריכה להופיע פה כוס. עם ערק".
"ויהי ערק. יום קשה?"
"פפפ".
"חיפושי הדירה גורמים לך לרצות לברוח בחזרה למכורתך שהיא, מהסתכלות שטחית, ראשל"צ?"
"לכי תזדייני. ופפפ!"
"קשה כבר להחליט מה יותר מכוער, הפחונים המתקלפים או האפסים על צ'ק הביטחון?"
"בדיוק ההפך. ראיתי דירה יפהפיה. עם שותף".
"והשותף מכוער כמו פחון מתקלף?"
"בדיוק להפך".
"אז למה לא אמרת ערק כפול".
"את לא מבינה".
"לא לא, אני דווקא מבינה".
"הוא הורס את הבריאות".
"צר לי עליך".
"הוא פותח לי את הדלת במגבת..."
"יו איזה דוש".
"אבל באשמתי!"
"כן. כן".
"באמת באשמתי. באתי מוקדם. והוא פתח וישר התחיל להתנצל, הוא הרגע יצא מהמקלחת, הנה הוא הולך לשים מכנסיים ושאני אקח לשתות בינתיים".
"ואת מיד הלכת והכנת לעצמך כוס מים קרים, רצוי כדי לשפוך במכנסיים שלך עצמך".
"בדיוק מה שעשיתי".
"הופתעתי. לטובה".
"רק שקודם בלי כוונה אולי אמרתי".
"אולי אמרת".
"אולי. אולי אמרתי".
"מה אולי אמרת, שאלוהים ירחם עליך?"
"ש… תרגיש בנוח. הי! תפסיקי לצחוק".
"רק תזכרי שני דברים: כל מה שקורה לך מגיע לך".
"מה הדבר השני?"
"אין דבר שני. כל מה שקורה לך מגיע לך".
"בקיצור אנחנו עומדים שם במטבח והוא מספר לי על הדירה, על הבעלת בית, על הוועד בית… ורק קצת קשה לי להתרכז כי המגבת שלו, ככה, לאט לאט לאט..."
"אוי תשתקי".
"ככה נושרת לה… והוא כזה שואל אותי מה אני עושה בחיים, ואני משתדלת מאוד לא לענות 'הפין שלך' ואני כמעט בטוחה שאני מצליחה, ואנחנו כבר כמעט… רואים… ביצבוצים..."
"איך הדירה באמת?"
"יש סלון, אין שירוקלחת. אחלה! בקיצור עוד שנייה וכבר המגבת נושרת לרצפה, והוא אומר 'יאללה בואי אני אראה לך את החדר' ומרים את המגבת. וכורך אותה כל כך! פאקינג חזק".
"איזה נבלה".
"איך אני רוצה להיות המגבת הזאת".
"מתי את עוברת?"
"מה? לא! את צריכה לשכנע אותי שזה רעיון דפוק וטיפשי!"
"אוי. אהובה. בואי, אני אמזוג לך עוד ערק".
"למה? תודה! אבל למה?"
"כי כבר החלטת. ברגע שהפה המטומטם שלך אמר 'תרגיש בנוח'".
"מה את מנסה להגיד לך?"
"שכל מה שקורה לך מגיע לך".