זה לא שאני מתביישת במי שאני או במה שאני. אולי אני קצת מתביישת בגוף שלי אבל זה נראה לי עניין קצת אחר.
פשוט לפעמים, לא ממש מתחשק לי להראות את עצמי למישהו זר, להיפתח ככה. באינטרנט הכל נחמד ויפה, הוירטואליות מקלה על המבוכה והביישנות, אבל בעולם האמיתי קשה לי לדמיין את עצמי במשהו חד פעמי או חסר משמעות.
החלום שלי הוא מישהו או מישהי שיהיו החצי השני שלי מכל הבחינות, שהרצונות והמאווים יהיו משלימים, כולל מהבחינה המינית. אבל אני לא רוצה רק את זה. אני רוצה שזה יהיה יחד עם הכל, ואני לא מצליחה להבין איך אני יכולה למצוא משהו כזה, מישהו כזה, מישהי כזו.
מרגיש לי כאילו כל הקהילה הזו מבוססת על המיניות ועל הפתיחות שבה, ואני לגמרי לגמרי תומכת ומקבלת ואני חושבת שזה נהדר ונפלא. אבל ניסיתי את זה קצת, וזה לא ממש בשבילי. בטח יקפוץ האחד שיגיד "את פשוט לא הכרת את האנשים הנכונים, יש המון אנשים שמתנהגים אחרת". אולי אנחנו פשוט יותר שקטים, נותנים לאנשים הצבעוניים והבוטים יותר לקחת את הפרונט. מעדיפים את הצללים ואת הפינה שלנו עם השקט והפרטיות.
פונים אלי לפעמים ורוצים להכיר, אבל איך אפשר להכיר אדם דו מימדי, דרך אותיות? ואם כבר מכירים, כל כך קשה להסתכל מעבר לשכבה החיצונית....
לאחרונה בן דוד שלי החרדי התארס, ואולי אני קצת מקנאה בו. על הפשטות הזו בבחירת בת הזוג, על המנהגים הברורים שכולם הולכים לפיהם, הנורמה. אבל אני הכי לא "נורמלית" מהצד השני, לא מצאתי אף פעם את התבנית שלי, בשום מקום. ואני לגמרי בסדר עם זה. אז מה עושים מכאן?
