באופן פרדוקסלי למדי.

זה לא ממש השבוע שלי. בכיתי כמה פעמים. בעיקר סתם, אבל גם לא.

לפעמים אני לא יודעת למה אני עושה את זה, למה אני מנסה להעמיד פנים. ואז אני מנערת את הראש וממשיכה הלאה, כי עדיין לא איבדתי תקווה, לא לגמרי.

אחת הפעמים בהן בכיתי השבוע הייתה מול הרופאה שלי. לא אלאה כאן בכתיבה, אבל היא העמידה אותי במצב שבו הייתי צריכה להסתכל לעצמי בעיניים. היא הצביעה לי על כל מה שאני לא רוצה לראות בעצמי, בפנים ובחוץ.

אני לא יודעת מה יקרה בהמשך. קשה לי לדמיין מה יהיה השלב הבא בחיים שלי. להחזיק את הראש מעל המים בכאן ועכשיו, תופס כרגע את כל תשומת הלב שלי.

בשעה 6 וחצי בבוקר ביום רביעי ישבתי באוטובוס ודמיינתי מה היה קורה אם לא הייתי עוד. קצת הבהלתי אפילו את עצמי. אז הגברתי את המוזיקה והמשכתי הלאה. אם האוזניים יכאבו יותר, אולי הכאב שבלב ידעך קצת.

בוא איתי היום מלאך שלי,

ללמוד לנשום פשוט כמו הגלים מעבר לנהר.

גוף בגוף תקח אותי איתך אל המקום שבו אני שלך ואין לנו דבר,

מעבר לנהר.

https://www.youtube.com/watch?v=E6fgnGEsocE