אני מעשנת באופן דיי קבוע כבר כמעט שנה. לא הרבה מאוד, בערך חפיסה בשבוע-שבועיים. כשהלכתי לעשות בדיקות והאחות שאלה עם אני מעשנת ועניתי לה שבערך אחת בממוצע ליום, היא צחקה ולא ממש האמינה לי. לפני כמה זמן פגשתי את המפקדת שהייתה לי רוב השירות וישבנו ודיברנו קצת. כשהצעתי לה לצאת איתי לסגיריה היא הייתה בהלם. אני ילדה טובה, לא עישנתי אפילו סיגריה אחת עד גיל 20. זה הגעיל אותי.
איך הגעתי לזה? פשוט החלטה, אני מניחה. עבדתי במקום כמה חודשים וכבר התחלתי להתרגל לשגרה, לחברים. הייתה חבורה די נחמדה ויצאנו כמה פעמים ביחד. אחת הייתה מביאה קצת חומר לגלגל בדרך כלל אבל בין לבין היינו מדליקים גם סיגריות. פעם אחת בדרך חשבתי על זה שלא נעים לי לבקש כל הזמן מאחרים אז קניתי חפיסה. אחר כך התחלתי לעשן איתם גם בהפסקות בעבודה - רק בעבודה. אבל אז כמה אנשים עזבו והחבורה התמוססה אבל הסיגריה נשארה.
אתמול ישבתי וניסיתי לחשוב כמה חפיסות של סיגריות קניתי בחודש האחרון. אני חושבת שאתמול התחלתי את הרביעית מאז פסח. הייתי אחרי העבודה ועייפה, די בטוחה שנראית מאוד חרא. נכנסתי לקיוסק ליד הבית שלי והמוכר ביקש ממני תעודה. זה לא קרה לי הרבה זמן. כשהוצאתי את הרישיון הוא היה נראה קצת מפודח, אבל אפילו לא היה לי כוח להגיד "זה בסדר, אני יודעת שיש לי בייבי פייס". נראה לי זה הלחיים.
השאלה הטובה יותר היא לא איך, אלא למה. אז הרהרתי בזה בזמן האחרון ונראה לי שהבנתי. למה אנשים לא מעשנים, למה אני פעם לא עישנתי? כי זה רע, זה מסוכן, זה יכול להרוג אותך - זה הרג את סבא שלי, לעזאזל. אבל, וזאת כנראה הנקודה החשובה - לא אכפת לי. לפחות לא בשלב הזה. אני לא רואה את העתיד שלי, אז למה שיהיה אכפת לי מה יקרה בו? בעצם הבחירה שלי להדליק את הסיגריה אני לוקחת החלטה קטנה שהיא שלי לגמרי. לא נובעת משום גורם חיצוני אחר, לא גלגול של בחירה שלי או של ההורים שלי או של החיים שאני בוחרת לחיות.
וכן, אולי הבחירה הזאת רעה בשבילי. היא בוודאות פוגעת בי לטווח הרחוק. אבל אני כבר יודעת הרי שיש בי צד קצת מזוכיסטי, אז אולי יש פה קשר. אני ממש לא בטוחה שזה רעיון טוב להאכיל את השד הזה, אבל קשה לאנשים להפסיק עם דברים שעושים להם טוב, ובגלל שאני כזאת דפוקה אז כנראה שאצלי זה הפוך.
