שולט בהכחשה

את, זו שמציצה בבלוג שלי שוב ושוב, את יודעת, אני מחכה לך.

כל אדם, טוב שיהיו לו לפחות שתי אהבות גדולות בשק החוויות. אהבות שורפת, כאלה שמשאירות צלקת של כוויה, וחיוך מתוק-מלוח.

אהבה חמה, זו שבאה מהעולם הונילי לזה הבדסמי. אש קמין. נעימה, כזאת של חיבוק, של חיוך.דיסני שכזה. 

במשעולי הכלוב אני לומד אהבה אחרת, שניה. זו הבדסמית, הקרה.

אהבה קרה- הרשות והתשוקה לאהוב בכאב, בכעס, בקינאה. עם הזיעה המטפטפת על הריצפה, עם הדמעות, עם אנקות הכאב. לפרקים קר ומרוחק, ועדיין בהלימה, באינטימיות לא מתפשרת.

הזכות לעמוד על ראש פסגה מושלגת, עירום. להביט בנוף במבט החד שהקור כופה (נקודת בונוס על משחק המילים).

צלילות אויר הפסגות, האומץ שהמקום דורש, השליטה העצמית. להחזיק את הקסם הזה רק עוד קצת, עוד דקה אחת, עוד נשימה אחת, ומשם לקריסה לחום, לאינטימיות המוכרת, לדיסני.

זה הרי בלתי נתפס.

ואם יצא לשלב את שתיהן, בישות אחת?

בר מזל, זכית.

מי אתם, אלה שבאים בדרישות ובקשות והנחיות ואינכם מביאים את עצמכם, את כל כולכם?

מי אתם בקהל, אלה שקוראים לעצמם שולטים, שמתחבאים מאחורי שיחה לא מזוהה? מי אתם אלה שמסתירים את פניהם, את זהותם, מהנשלטות שלהם?

אלה שמכסים את עיני הנשלטות שלכם. כן, אתם.

מה אומר ומה אגיד, הזיה. מסתבר שלפעמים הזיה טובה גם לשניים. לאלה לא נותר לי אלה לאחל לבריאות (הנפש).

ועכשיו, קצת לנושא עליו הכותרת רומזת, וגם סאראמאגו.

והרי כתבו את זה טוב ממני-

תהילים קטו

פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ 
עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. 
אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ 
אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. 
יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן 
רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ 
לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.

ברקע, תודה לה' על בריתו עם ישראל. המשורר מרומם את ה' בכך שהוא מעבר לגוף פיסי, ומלגלג על האלילים, דמויי אדם. האלילים בעלי איברים כשל האדם, אבל חסרי יכולת להשתמש בהם. בקיצור, פייק.

במבט עמוק יותר, הלעג מופנה לסיבה, לעובדי האלילים. למרות שניחנו בפה, עיניים, אוזניים, אף וכו', הם אינם מביטים במציאות, עיוורים למה שמולם. (ע"ע- פייק).

כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם 
כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.

*נכתב בעקבות סיפור שחברה יקרה חלקה איתי. ואת, שקוראת עכשיו, אל תתבלבלי לרגע, את מדהימה.

מסיבות שונות ונכונות, הסתיים לו משהו נפלא ולא נכון שבקושי החל.

בהצלחה, מיוחדת שכמותך, חלק ממך תמיד ישאר כאן.

אולי בגלגול אחר ייטב לנו.

לא על ההיא, מה פתאום, מה לזה ולזה.

לעצם העניין, אחד מעשרת הדברות, שליטה לא לוקחים שליטה מקבלים, וכולי.

טוףףף.

במעבר למשהו אישי. עבורי.

מקץ כשנתיים בכלובי משהו בי מתחדד, מזדקק. אין בי צורך או תשוקה בשליטה, אין בי עונג להגביל אדם אחר, בשום דרך. ולמרות זאת הנה אני כאן, לא רק במילים, חלק מהמעגל הפיסי, איפה שהבשר, הזיעה והנשימות.

לא מדובר במשחק סכום אפס. המטבע לסוחר אינה שליטה. אני יוצא מהמעגל הזה, לדרך משלי.

עם הזמן התחושה מוצאת לה מילים. לא שליטה אני מחפש, ההפך, אני כמהה לשחרר. להפשיט מחשש, משיפוטיות, מחסמים, מעבר, מפחד.

כמה טוב להיות חלק מתהליך של פריחה. פריחה לחופש להיות מה שנרצה.

האביב מתקרב.

מתנשף, עצרתי בצד הדרך לנוח מעט, להנות מהנוף. אני נושם אוויר לאט, מלא ריאות, נרגע.

מקץ שנתיים בכלוב עוברת בי ההבנה כמה המקום הזה נהיה לי בית. לאו דווקא הכלוב עצמו, נכון יותר יהיה לומר ההשפעה של הכלוב על חיי. אנשים נפלאים שהכרתי כאן מקיפים אותי בחיי היומיום. בשיחות בדרכים מפה לשם, בפגישות בארבע עיניים על קפה, באינטימיות עם ביטוי גופני, על פני חודשים ושנים.

חלקכם, למען הדיוק- חלקכן, יסלחו לי עמיתיי הגברים.

הכל נע דרך ידידות אמת בנגזרותיה השונות. קשר שיש בו זיונים וסשנים לא שווה יותר או פחות מקשר ידידותי. זה על מישור אחר באותו המרחב. כל דינמיקה והטבע שלה, כולן יחודיות בעיניי, חד פעמיות, בורקות, לא מובנות מאליהן.

אני מניח שבאופן מגושם ניסיתי לומר תודה.

סיבות רבות לחסימה. הטרדה או איום, אי נעימות, שבירת אמון ועוד.  בואו, ננקה אותן.

נניח שנגמר הסוס לאחד הצדדים.

אדם בקשר עם אדם אחר, הולך איתו כברת דרך, ימים טובים, פחות טובים, יחד. אדם קם בבוקר ומגלה שנחסם.

אדם קם בבוקר ומגלה שבמעמד צד אחד, בהינף אצבע, הוחלט לסיים קשר של שניים.

מה רע בפרידה לשלום, בלהגיד "לא עובד לי יותר"? והרי זה בסדר, החיים דינאמיים.

נותרת אכזבה מהולה שארית של עצב דק. אבדה לי היכולת לזכור בחיוך ימים טובים.