פעם חשבתי שכל הרעיון הוא מטופש למדי, אין שום דבר מיוחד בדרכם של צוענים. אז הם נעים ממקום למקום ולא נאחזים בקרקע. נשמע לי מטופש מאוד, במקום שדברים יהיו שייכים לך- פשוט לוותר עליהם ולהמשיך בדרך. לשחרר אחיזה ולכרות גזע משורש.
ואז הבנתי אני צוענייה בלב.
הבנתי שאין לי בית ואחיזה בשום מקום בשום מקרה, לא באמת. הכל בר חלוף והאנשים שהיו מרכז העולם נעלמים ושבים ונעלמים. בכל מקום בו הייתי, הייתי נטע זר.
נזכרתי שפעם צחק עלי ילד. הייתי וודאי לא יותר מבת 6. זה היה בגן, וזה עדיין צרוב לי. מנינו את הכיתות- א'... ב'... אחרי י' חשבתי שמגיעה כיתה כ'. הוא צחק עלי, אבל גם כעס עלי וקרא לי טיפשה. כמה מוזר זה היום מבחינתי לחשוב שיש אנשים כה רבים מילדותי שרואים בי טיפשה. הרי אני לא. גם שם הייתי זרה ולא מובנת. הם וודאי חושבים כך גם היום, בזה אין לי ספק. במיוחד הוא, שפעם חשבתי שאוכל להרשים אם רק נחליף כמה מילים. הרי הוא נחשב בקרב חברי הילדות ל"כותב מוכשר." ממש סופר. אני טובה ממנו בהרבה, אבל אין לי שום דרך להוכיח את זה כי את מה שאני כותבת אני לא מראה לחברי ילדותי (אם אני בכלל כותבת).
למעשה, זו לא הפעם האחרונה שדבר כזה יקרה. גם בתיכון לא נחשבתי למשהו מיוחד ואף על פי שרציתי תמיד לחשוב שיש לי חברות... אני בטוחה כמעט שלא. בטוחה שהן לא חושבות עלי או חולמות עלי כמו שאני חולמת עליהן לעיתים. אני לא מאשימה אותן. גם בקרבן הייתי זרה.
באוניברסיטה הרגשתי שאני הכי "כמו כולם", חלק מהאנשים... אבל גם שם, בסופו של דבר, הפכתי לזרה. כי לא הייתי מה שאחרים היו. מצד שני, כל הקבוצה שלי היו אנשים זרים ותלושים.
בצבא הייתי זרה, ומחוץ למערכת, ומשחקת שח מט מול שחקני בייסבול, בערך.
ובעבודה הייתי זרה והניגודים זרחו כל העת. גם שם, היתה חברה יפהפייה שסיפרה על הדייטים הנפלאים והמאכזבים שלה, ואני העמדתי פנים שאני לא מבינה על מה היא מדברת (כי אני הרי נשואה, אז מה אם אלו נשואים מאפשרים? את זה לא סיפרתי לה). והיא זכתה בהערצת-כל כשפרסמה פוסט אישי וחושפני בפייסבוק, בעוד אני כתבתי כאן פוסטים שקיבלו לכל היותר שישה לייקים (אני רוצה להאמין שזה משום שבאף פוסט שלי לא היו ציצים, גם לא בכתיבה ובטח שלא בתמונות). קינאתי בתשומת הלב שהיא קיבלה. אני הרי כותבת הרבה יותר מוכשרת ממנה.
ועכשיו אני אפילו לא עושה עבודה שבה משהו מהכישרונות הטבעיים שלי בולט. זרה ולא מוערכת.
אפילו במשפחה שלי אני זרה, שעזבה מוקדם, פלצנית, שהבדיחות שלה לא מובנות רוב הזמן.
אולי אני טועה, אולי אני לא חכמה או רהוטה כמו שאני חושבת שאני. אולי זה סתם שיגעון גדלות כזה של אנשים שחושבים שהם טובים מכפי שהם. כמו שאני לפעמים חושבת שאני יפה.
בית אחר כל עשור בממוצע...
אז אני צוענייה, וזו לא בחירה. זה הטבע של הדברים, להיות זרה תמיד, לא לנטוע שורשים. זה מה שיש, אני מניחה.
