סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מזבח

דברים שאני רוצה שתקרא
לפני 13 שעות. 4 ביוני 2020, 19:34

לא רומנטי. לא יפה. לא עלמה ענוגה במגדל. דיכאון שלא נובע משום דבר. לא רע לי אובייקטיבית.

הימים הם ערפל ארוך ואפור עם שקעים, בעיקר שקעים, של פחד קיצוני וכעס ועצבות. 

ואני אומרת לעצמי- זו תקופה, זה הורמונאלי, אין שום סיבה. אני אומרת- תכף זה עובר. הרגליים שלי עדיין מדשדשות וסוחבות בערימה של בוץ עייפות. כל העולם שלי הוא עייפות וחוסר ממש.

 

לא פיזית, פיזית אני קיימת ופעילה, אובייקטיבית הקטנטנה היא אושר עצום ואפילו לשמוע אותה בוכה גורם לי לחייך מרוב אהבה אליה ואל אבא שלה. ואז הדמות התחתית יושבת מתחת לדמות העילית ואומרת לה- שום דבר לא קיים חוץ מאפור.

לפני 4 ימים. 31 במאי 2020, 18:10

מחכה במיון מאז הצהריים.

מרגישה בסדר, והכל בסדר.

לפני 5 ימים. 31 במאי 2020, 8:25

יש משהו כל כך עצוב בבואו של הבוקר. אני לא רוצה שהלילות יגמרו, ואני גוררת את עצמי לתוך אור היום, נאחזת בזיכרונות אמש כאילו הם הצללים האחרונים המפנים את מקומם עבור השמש.

 

אנשים אוהבים יום, אוהבים שמש. אני תמיד רדפתי אחרי הירח.

לפני 6 ימים. 29 במאי 2020, 17:22

זה כמו הר קטן על הגב שלי. אני רוצה לישון ולבכות, לישון ולבכות. 

 

 

משהו לא בסדר בגוף שלי, ואין לי מושג מה.

לפני שבוע. 28 במאי 2020, 6:15

וזה לא שצלצל לו איזה שעון מעורר, או שתכננתי לקום. זה לא שהייתי צמאה או צריכה לשירותים.

 

אני מתעוררת שוב ושוב מחלומות. הם לא מבעיתים במיוחד. היו לי קשים בהרבה שלא נתנו לי מנוח גם הרבה אחרי, וזה לא שיש לי לחץ ביומיום (כי אין). פשוט מתעוררת, פתאום. החלום נגמר, זמן לקום. זה בדרך כלל לא קורה לי. בדרך כלל החלום נארג כמעט מיד בחלום הבא. בדרך כלל אני מתעוררת מתוך בחירה והחלטה. 

 

אני רוצה לישון :/

לפני שבוע. 27 במאי 2020, 2:50

בחלומות שחלמתי אמש.

 

היה לי שם בית עצום, ממש ענק. בית עתיק. בית מלא בקסם סודי. קרובת משפחה שלי ירשה אותו, איכשהו, וצבעה את כולו בבלוקים של צבעים עזים, ירוק, אדום, ורוד, טורקיז. חשבתי שזה מכוער, גושים כאלו מלבניים של צבע על פני הכל, הריהוט והתמונות, התקרה והקירות. 

ואז היא מכרה אותו, או הפסידה אותו, וחברה כלשהי רצתה להרוס את הבית העתיק שלי ולבנות עליו גורד שחקים. 

אבל ידעתי שהבית ישכנע אותם בקסמיו שזה לא רעיון טוב.

 

 

לפני שבוע. 25 במאי 2020, 13:05

יש לי כבר כמה שנים את החלומות האלו שמגלמים את החשש שלי להיכשל בעבודה שלי. בדרך כלל אני עומדת מול כיתה או קבוצה ונכשלת במיקוד תשומת הלב שלהם עד קצה השיעור. לרוב גם חסרים לי דברים כמו מערך שיעור, כיסאות, כיתה פנויה ללמד בה.

 

זה היה חלום כזה. הייתי אמורה ללמד באוויר הפתוח, בבניין עתיק על שפת הים. בזמן שאני מחפשת את הכיתה הנכונה אני עוברת בין מסדרונות ומרפסות ואני רואה את הים והוא יפהפה. יש בו עשרות איים קטנים ועליהם בתים נאים, טבע יפהפה ועשיר. ממש במרחק לא כזה גדול מהחוף. אני אפילו רואה לוויתנים במים הצלולים. אני חושבת על זה שגם אם לא יהיה לי על מה לדבר בשיעור, זה לא היה מיותר כי אני יכולה לדבר על הים, ולחשוב על הים, ולכתוב על הים. על החוויה האדירה שבלראות את הלוויתנים. 

בכיתה יש לא מעט תלמידים, אבל רק מעטים מהם באו באמת ללמוד. יש אפילו כמה תלמידות שיושבות מתחת לשולחן ומקשקשות כאילו זו מסיבת פיג'מות. אני מנסה להעביר את השיעור, ואין לי מקרן או לוח או תוכנית, אבל תוך כדי שאני מחפשת אותם אני נזכרת שזה חלום, ואני אומרת- מקסימום, פשוט נדבר על מה שיש סביבנו. 

 

התעוררתי, ועכשיו אני חושבת שאולי הפחד הזה חולף לו, הפחד שלא אהיה טובה מספיק בעבודה שלי. אני יודעת שאני טובה בעבודה שלי, כן, וזה נחמד שגם התת-מודע שלי מתחיל להבין את זה.

לפני שבוע. 23 במאי 2020, 13:18

זה כל כך לא ברור לי, מי ששם אהבה בגבולות שלו. 

לפני שבועיים. 21 במאי 2020, 8:00

יד המקרה הביאה אותי לכאן-

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=8640

 

למקום בו לפני 14 שנים היתה אהבה גדולה, מלאה, יפה. לפני 14 שנים היא נקרעה מן העולם, והוא נותר בו. 

 

אחרי שנעלמה מן העולם, הם נדמו. ראשית המילים שלה, כמובן, ואז שלו. ואולי פה ניכר לי גודל הכאב. אבדו המילים של האיש. מישהו יודע מה עלה בגורלו? 14 שנים...

אני מקווה שהוא אהב שוב, אבל הנטישה הזו של הכתיבה כמוה כנטישת התקשורת עם העולם. מקווה שהוא אהב שוב.

 

אני רוצה לאחוז בך ולא לשחרר ימים וימים וימים עד אין קץ ממש.

לפני שבועיים. 18 במאי 2020, 1:10

ברגעיה היפים ביותר היא לא היתה בשמלת ערב מפוארת, לא בהלבשה תחתונה מצועצעת, אפילו לא עירומה. גם נעלי עקב לא היו על רגליה, אפילו לא כאלו עם עקב נמוך.
ברגעיה היפים ביותר היא היתה בכותנותלילה פשוטה, כולה אומרת רוך ושינה. היא היתה יחפה, בפנים שהאיפור לא הוסר מהן לחלוטין, ובפינות העין עוד נמרח מטה.
נעלי העקב נזרקו בפינה אחת, השמלה נשמטה בפינה אחרת, אבל הגרביונים נותרו על הרגליים העייפות שנחו על הספה בבלעדיות כמעט מוחלטת, למעט הישבן הנאה. היא איננה דקת גזרה ואינה מתיימרת להיות כזו. החיוך הלאה מגיח מבין שיערות אפופות בריח עשן ואלכוהול, שיערות שמרדו בגומיה שאספה אותן, ונפלו על הפנים היפות.
לצידה מגש תה מהודר ועוגיות תמרים. הכל מהביל. החיוך שלה, החיוך שלך. זיק שובב חולף בך ואתה צוחק, והיא צוחקת גם כן. כמה סיפורים יש לה לספר לך על הערב שעבר עליה! אבל אתה כורע ברך לצד מגש התה, לרגלי הספה. אתה מוציא מכיסך קופסה קטנה ומעוטרת ופותח בעדינות. שוקולד עטוף בנייר זהוב, כאוצר יקר ערך. היא מסמיקה כשאתה מקלף עבורה את העטיפה לאט וביסודיות, מציג בפניה את מנחתך. אתה מניח את השוקולד על לשונה, בפיה הפתוח מעט.
מיד כשנעלם אתה קם, פונה לעיסוקייך, ועל פנייך הבעת אושר עילאי שזכית לשרת, שלא ננשכת, שמנחת הקודש התקבלה בשמחה. האלה שלך מחייכת אליך.