מזבח

איזה אובר-דרמטיות. הכל מרגיש לי שביר. אני מנסה לדמיין... עולה לי כף יד עצומה, עשוייה זכוכית דקיקה, גרומה כמו רגלי עכביש, מחזיקה אותי באוויר. הכל מאוד שביר, גם אני, גם יד-עכביש. הכל מחכה להתנפץ שוב.

ככה אני מוצאת את עצמי חסרת-תנועה.

זה כמעט בדס"מי, הסספנשן הזה. חבל שזה לא בטוח, שפוי או בהסכמה.