מזבח

הזכירה לי שיר שמשום מה הרעיון שלו צובט אותי במשך שנים כבר.

האיילה, האישה המחוזרת בשיר, עונדת ענק יהלומים שכתוב בו- שייכת לקיסר. ואף על פי שנראית תמימה, היא בעצם פראית.

תמיד זה נתפס לי כחלק טבעי מיחסי שליטה- להיות חיית פרא, מבויתת למישהו עם עצמה. והקולר? הקולר אמור להיות תכשיט גם.

Whoso list to hunt, I know where is an hind,

But as for me, hélas, I may no more.

The vain travail hath wearied me so sore,

I am of them that farthest cometh behind.

Yet may I by no means my wearied mind

Draw from the deer, but as she fleeth afore

Fainting I follow. I leave off therefore,

Sithens in a net I seek to hold the wind.

Who list her hunt, I put him out of doubt,

As well as I may spend his time in vain.

And graven with diamonds in letters plain

There is written, her fair neck round about:

Noli me tangere, for Caesar's I am,

And wild for to hold, though I seem tame.