מתחת לפרווה

בדרך חזרה מהאוסטאופת ירדתי בדיזי לתקן את תאונת הבוקסרים מלפני כמה שבועות ולהוכיח לעצמי שאני לומד מטעויות ולא נשבר. מסתבר שכמעט הכל בברוריה במידה s והייתי צריך ממש לנבור דרך כל הזוגות כדי למצוא שניים שהיו גם לטעמי וגם למידותיי.

בדרך לbbw צדו את עיניי הבוקסרים הצמריריים מתוך אחת החנויות ולא התביישתי להיכנס ולשאול אם יש מידות. אני מתכנן לעבור לגור בהם בתקופה הקרובה. שם גם מצאתי את הבוקסרז של גארפילד.

בbbw קניתי נר Vanilla Bean זהה לנר שקיבלתי במתנה לפני כמה חודשים ושבינתיים נגמר. הבאתי את הנר הישן איתי והמוכרות הצעירות בחנות הביטו בהשתאות בגופתו המפוייחת. הריח המנחם שלו מארח לי חברה ב״פואייה״ כשאני מנסה לתרגל non-doing עם עצמי על הספה בשעות הערב.

קראתי איפשהו שיש שתי גישות אפשריות לשטיפת כלים.

האחת היא לשטוף אותם כי צריך שיהיו נקיים והשניה היא לשטוף אותם בשביל לשטוף כלים.

אם אני עושה את זה בזריזות ותכליתיות במטרה לסיים כמה שיותר מהר ולהגיע לדבר הבא שאני רוצה לעשות, כנראה שגם את הדבר הבא אעשה באותו אופן ולא אצליח ליהנות ממנו.

אז הבוקר מיהרתי פחות והתמקדתי בציורים החמודים של השפרנבות על הצלחות, בברק הזכוכית, בצליל זרימת המים, בבועות הסבון ובתחושת הנקיון המתהווה.

בלילה השרב הסתווי אמור להישבר בסערה קצרה וקיצונית. העננים מתחילים להתגודד על קו החוף ויתכן שתהיה שקיעה יפה. אני משתדל לאמן את השריר שאחראי על לעשות מה שבא לי ולא רק את מה שאני צריך או אמור ולפיכך אקח את ציוד הצילום ואצעד לחוף גבעת עליה ובחזרה. מקסימום לא תצא מזה תמונה מיוחדת, אבל מעולם לא הצטערתי כשלקחתי את עצמי לחוף הים.

אני נרגש לבשר שלראשונה בחיי אני הבעלים הגאים של בלנדר מוט.

חנכתי אותו בבישול מרק הפותריות המוקרם הראשון שלי (ללא נוזל זרע). 

האתגר שהצבתי לעצמי לטייל 3 פעמים בחודש עד הקיץ הושלם לחודש נובמבר היום במקטע 5 של שביל הגולן, עשרה קילומטר וחצי מחניון לילה עין זיוון להר חוזק דרך מטעים, גפנים, טורבינות רוח ויער הררי. 

היה אביך והמסלול לא היה מאוד דרמטי, אבל החברה היתה נעימה ואוהבת, רוח מזרחית ערה שובבה את נפשנו והטמפרטורות היו סבירות מאוד בזכות גובהו של רכס בָּשָׁנִית.

הטיולטלים (כבר איבדתי ספירה בכמה השתתפתי) תמיד מהנים, מיוחדים ומשמעותיים עבורי. התכנים שעולים בשיחות מתעלים מעל הסמול-טוק המשמים, והצעידה המשותפת בטבע יוצרת אינטימיות מזן מיוחד, גם בין אנשים שמעולם לא נפגשו קודם. 

טלי35 המופלאה צילמה אותי מצלם אותה מצלמת אותי:

"The Dark Night of the Soul" זה מושג שלמדתי אתמול ואני עוד לא מרגיש שלמדתי מספיק כדי להסביר אותו, אבל הרגשתי שהוא מצייר היטב את הנוף הפנימי שלי.

זה לא דיכאון, למרות שלפעמים זה מרגיש ככה, עם הרצון להמשיך לישון בבוקר ולא לחיות את היום הזה. עם העייפות וחוסר המוטיבציה ותחושת אובדן המשמעות המשתקת.

מי שבדיכאון לא קם ב3 בבוקר שבועיים ברציפות ונוסע לבד לצפון לעשות מסלול בדרגת קושי בינונית פלוס מסלול קל עם 20 קילו ציוד על הגב (כדוגמה אחת, יש לי עוד הרבה).

הגועל והדחייה מדברים שפעם הדליקו והפעילו אותי. הידיעה העמוקה שזו לא סערה חולפת. הדן הזה כבר לא יכול להאמין במה שהדן ההוא ניסה לטפח ולשמר בכל מחיר (ליטרלי). אין לי שום רצון להחזיר עטרה ליושנה. אם לא הייתי כאן כבר 20 שנה, האם הייתי נרשם לאתר ומתחיל לכתוב פה בלוג? כנראה שלא. 

מי שהייתי איננו ומי שאהיה עוד לא התהווה.

הבררנות, ההעדפה להיות לבד, ההמנעות והגועל מיחסי מין ומבדסם, מ״חיי חברה״, ממסיבות ומאנצ׳ים ופורן וחדשות ואפילו ממוזיקה. אני מוצא את עצמי בלי אוזניות (מבחירה!) בסביבות חורקות ורועשות.

החלומות הצלולים והכואבים בחצי השני של הלילה. אלו סימנים טובים. לוחות טקטוניים זזים. הנפש עושה עבודת צל.

כשסיפרתי לו על החלומות, האוסטאופת אמר לי ״*** היא לא רק *** הבחורה, היא הרבה דברים״ וזה נכון, הייצוג שלה בחלומות ובתודעה הוא רחב, עמוק ומגוון ושייך לדפוסי ההקשרות ולהשלכות שלי. הוא גם משתנה ומתפתח בצורה אניגמטית. כשאני מתעורר אני מנסה להבין מה הרגשתי בחלום, ולא רק מה אני מרגיש ברגע ההתעוררות (בדרך כלל עצבות, אובדן או תלישות. לפעמים אשמה ובושה). 

אני נאבק בעצמי כדי להאט ולתרגל אי עשייה, ועצמי נאבקת בי חזרה כדי לשמור על תחושה של שליטה, סדר ותנועה קדימה.

לזכור את הדברים שכן הצלחתי לעשות היום למרות הסיוטים המטרידים לקראת הבוקר, הבכי, החולשה והתשישות.

להבין שמה שאני חווה כחוסר אנרגיה ומוטיבציה זו דרכה של הנפש לדרוש זמן לעיבוד רגשי, לטרנספורמציה, למנוחה ואיזון של מערכת העצבים.

לגלות מחדש את העשייה מתוך רצון, חשק ופנאי ולא מתוך מחויבות, בהילות ומשמעת עצמית.

לקבל שקודם ארגיש טוב עם מה שיש עכשיו ורק אחר כך אולי יקרו דברים שיגרמו לי להרגיש טוב יותר.

להיות ההורה המיטיב, החבר התומך ובת הזוג האוהבת של עצמי.

מהסיוטים שהיו לי הלילה אפשר לכתוב תסריטים בכל הז׳אנרים מלבד קומדיה, אבל התעוררתי ב5:15 למופע אור קולי מרשים של ברקים ורעמים.

כשעלה הבוקר התגלו זוג קשתות מושלמות בחלוני. 

קראתי איפשהו שאם אאמין בעצמי כמו שהאמנתי בפוטנציאל של האקסיות שלי אהיה ממש בסדר. 

לפתע אני נעצר

אבל יודע שכבר מאוחר מדי

אני אבוד ביער לגמרי לבד

הבחורה בכלל לא היתה שם

זה תמיד אותו דבר

אני רץ לעבר כלום

שוב ושוב ושוב ושוב

(The Cure)

אני עוד לא מצליח להתייצב. 

כשטיילתי בשבוע שעבר היה רגע שאני זוכר בבהירות רבה, כשפתאום הרגשתי איך זה *לא* להיות (כל כך) בדיכאון. קול בראש כתב: ״נראה לי שהולך להיות סתיו מגניב וחורף מהמם״. 

אבל בסופ״ש התרסקתי. ברוב הבקרים אני רוצה רק להמשיך לישון. אין לי מוטיבציה או תחושה שהיום אוצר בחובו משהו לצפות לו. אני מתעייף מהר וההספק שלי נמוך. אני זוכר שככה מרגיש דיכאון, ששעות האור המתקצרות תורמות את חלקן, שזו עונת הגעגועים של ברווזי הבר, שאני באמת מאוד לבד (choose me or lose me) וסופסוף עם זמן ומרחב לעבד רגשית ומנטאלית את השנה האחרונה, השנים האחרונות. 

עברו שלוש שנים מאז שהתחמשתי בtank tops חדשות ורועשות, ובכלל בבגדים חדשים (מלבד השלמות נקודתיות). חשבתי אולי להמתין עד שאשיל חלק מהמשקל העודף שצברתי השנה, אבל ידעתי שאילו היתה לי אהובה שמתלבטת הייתי קונה לה בגדים *עכשיו* כדי שתאהב את עצמה *עכשיו*, וכשהם יהיו גדולים עליה אקנה לה בגדים במידה המתאימה. ללכת עם סמרטוטים לא נוחים שעברו מאות כביסות לא יגביר לי את המוטיבציה לכלום. 

ב14:00 אחרי שסיימתי סשן מיקסים של 4 שעות עם לקוח צעיר, חמוד ומוכשר שאני מלווה כבר כעשור ואכלתי פריכיות עם גבינה לבנה הרגשתי תשוש ונרדמתי במיטה לכשעה וחצי. היו לי חלומות מאוד מוזרים ומשמעותיים, כמו בלילות. הנפש לועסת, חופרת, גועשת. מפרקת ומרכיבה חתיכות מהפאזל בנסיון to make sense of it all. 

כשהתעוררתי ראיתי שהגיע הsms המיוחל שהחבילה הגיעה לנקודת האיסוף. 

היה קודר ולח כשתפסתי אוטובוס לפלורנטין. בטמבוריה הצפופה המיועדת הבחור לפניי אמר כמה פעמים למוכר שיבדוק מה אני צריך כי עמדתי עם הטלפון שלוף והוסיף שאני נראה כמו תייר ואולי לא יודע עברית (הרבה פעמים שמעתי מא.נשים שאני נראה כמו תייר ואני לא יודע בדיוק למה. אולי אלו התיק והאוזניות, אולי הזרות הטבעית שאופפת אותי). עניתי מייד: ״אני דווקא לא תייר ומדבר עברית...פשוט מנומס ומחכה בסבלנות״. 

פחדתי להתאכזב או לגלות שטעיתי בחישוב המידות. בשבוע שעבר היתה לי תאונת בוקסרים כשרכשתי בברוריה בדיזי 4 זוגות עם טום וג׳רי, אלמו, רחוב סומסום ולוני טונס ורק כשהגעתי הביתה והסרתי את הטיקטים כמו גאון גיליתי שהם כולם s, ושהם אמנם עולים עליי איכשהו אבל לא בצורה המרווחת שאני אוהב להסתובב בה בבית, עם גופיית אבא מכה לבנה. 

שמחתי לגלות שהכל יושב נעים וטוב, והואיל והפיילוט הצליח הזמנתי על פי התכנית עוד 5 טי שירטים מאותו אתר, 6 חולצות היפיות עם שרוולים ארוכים מאתר אחר, ו6 חולצות ארוכות מכופתרות עם מוטיבים של גיטרות, מוזיקה וקסטות מאתר שלישי. 

יש דן חדש בדרך; כמו שעכשיו לח, אביך, ערפילי וחם אבל בקרוב ירד פה מבול עם סופות רעמים וברקים והאדמה תרווה מים זכים ופרחי הבר יזכרו לפרוח באביב.