אני מזמין את תהום למיטה לסיבוב שלישי שאני מקווה שיהיה טיפה פחות כואב ומאתגר מקודמיו.
תהום מתנפלת, גוהרת מעליי, לופתת את החזה שלי בידיה ונושכת.
אני הודף אותה ואומר: ״איזו רעה את!״
תהום במבט סקסי ובטון חמוד: ״אני לא רעה, רק מציירים אותי ככה״.
אני מזמין את תהום למיטה לסיבוב שלישי שאני מקווה שיהיה טיפה פחות כואב ומאתגר מקודמיו.
תהום מתנפלת, גוהרת מעליי, לופתת את החזה שלי בידיה ונושכת.
אני הודף אותה ואומר: ״איזו רעה את!״
תהום במבט סקסי ובטון חמוד: ״אני לא רעה, רק מציירים אותי ככה״.
טוב אם השינה לא רוצה לשתף פעולה אז לא צריך.
השבוע הייתי נעול בטריינר במשך שלוש יממות, במהלכן הברקתי את הבית לשביעות רצונה של תהום. היא זיינה אותי בתחת, רכבה לי על הפרצוף והורתה לי להגמיר אותה עם הלשון, האצבעות והדילדו הגדול לפני שהרשתה לי לזיין אותה (״לשפשף את האצבע השמנמנה שלך בתוכי. אתה לא יכול לזיין כי אין לך זין״).
חוצמזה גם השלמתי סופסוף תהליך יצירתי חשוב שהתחיל ב2009, העסיק אותי מאוד עד 2016 ומאז רבץ על מצפוני כמו גופה חנוטה בארון. לפני כמה שבועות אזרתי אומץ לנער ממנו את האבק, לתעדף אותו על פני תהליכים אחרים שאני מקדם, ולהביא אותו בהצלחה לקו הסיום.
הטריק היה לא לחכות שיתפנה לי פרק זמן משמעותי לעסוק בזה, אלא להחליט לטפל בזה קצת כל יום, אפילו רק שעה בשבוע. התקדמות איטית היא עדיין התקדמות. אחרי שהתחלתי נשאבתי לזה פנימה בהנאה, ובניגוד לעבר הרגשתי שהפעם אני גם יודע מה אני עושה ואיך להימנע מלכרות בורות לעצמי ואז ליפול אליהם.
חששתי שאולי כבר ארגיש לא מחובר ליצירה הזו ושהיא תרגיש לי לא רלוונטית, אבל הופתעתי לטובה משנינויות טקסטואליות וסוכריות מוזיקליות שכבר הספקתי לשכוח, נזכרתי בחלקים מעצמי שהגישה אליהם הסתיידה וכוסתה בחולות הזמן, ונשטפתי ברגשות העמוקים והעוצמתיים שנשתמרו במוזיקה והשתחררו בהווה כמו בוקה של יין יקר ערך.
בשבועות הקרובים הפג הזה ישתחרר לאוויר העולם, מה שאולי יניע סדרה של תגובות שרשרת בעולמי כמו משק כנפיים צבעוניות של פרפר חופשי ונועז.
המחשבה שמשהו שהיה תקוע זמן רב כל כך יכול להשתחרר ולהיפתר ברגע של הבשלה זורעת בי תקווה גם לגבי שאר החלומות שטרם הוגשמו.
אתמול ציינתי חצי שנה של נקיון מאלכוהול וכדורי הרגעה ושינה. אפילו רופא המשפחה התרשם וציין שזה פרק זמן משמעותי.
היה קצת מאתגר בגולן עם כל היינות המקומיים וברזי הבירה השופעים, אבל החיים ממשיכים גם כשלא נכנעים לפיתויים, ונראה לי שעדיף ללכת לישון בהרגשה רעה ולהתעורר בהרגשה טובה מאשר להיפך.
במוצ״ש תהום נעלה אותי בטריינר הורוד, שלחה לי רשימת מטלות אימתנית והכריזה שתשחרר אותי רק לאחר שאשלים אותה. אני עדיין בשלבי הסתגלות אליו והוא יותר נוכח וצפוף מקודמו, אז כדאי שאגש למלאכה כי כבר עברו כמעט שתי יממות ויקח לי יותר מיום אחד להשלים את כל הנקיונות. 😨
בשמורת גמלא עפו על תמונת הבז המחרבן שלי. 🦅💩
וחוצמזה הבוקר שוטטתי עם מישהי שאני אוהב וזה עשה לי מתוק בלב. 🐇🌷
אחרי המבול חזר הצבע ללחיים של הציפורים, ועלינו לכמה ימים לרמה גבוהה (וקרה) יותר.
אני מרגיש שהעמדה שלי מול כדורי ההרגעה והשינה נחלשת (נקי מהם ומאלכוהול כבר 174 ימים).
אני ישן מעט וגרוע כבר המון זמן והחרדה נוכחת לי בחזה ובשאר הגוף במשך רוב היום.
הבדידות מן הסתם לא עוזרת, וגם לא הידיעה שאין לי על מי לסמוך ושהעולם מסביב נהיה יותר ויותר עוין, עכור ודפוק.
המטפלת שלחה לי מייל אתמול ואמרה שהיא במחשבות עליי ורוצה שאבוא. הודיתי לה על האיכפתיות וההזמנה ואמרתי שכבר לא אחזור לטיפול. היא ענתה שהיא מופתעת והפצירה בי להגיע לפגישת פרידה.
לא השבתי, מבחינתי אין יותר מה לומר. השקעתי בזה שנתיים, זה נתן מה שזה נתן והגיע הזמן להמשיך הלאה.
אני זוכר שהכדורים לא באמת פותרים שומדבר ורק ממכרים, מחלישים ומרחיקים… אבל אני כל כך עייף כבר מהמשא הזה וגם כשאני מפחית פעילות אין לי מנוחה.
ימי המלחמה האלה קודרים ועגומים, אבל שקיעה בדיכאון ואובדן התקווה מחלישים את יכולת ההתמודדות והמחאה. אז אני משתדל לתת משקל יתר לדברים הטובים, ולפיכך:
אמג אמג אמג!!
אחד היוצרים האהובים והמוערכים עליי ביותר, Ben Levin הגאון, הגיב לסרטון שלי ביוטיוב ואף עשה subscribe. האלבום החדש והמבריק שלו הוא פס הקול של חיי בימים אלו ואני לא חושב שיכולתי להיות יותר מוחמא אפילו אם לודוויג ואן בטהובן היה עושה לייק ומציע לי colab.
אני נעול בטריינר החדש כבר יותר ממחצית מאה השעות שגזרתי על עצמי להתנסות ראשונית (אני שולט אכזר). השלמתי שלושה אימונים מלאים בג׳ים והלילה התעוררתי בערך חמש פעמים עם זקפה כואבת. הכאב חלף כשנרגעתי ואני שמח לגלות שהזין עדיין עובד שהאצבע השמנמנה עדיין מתפקדת.
חוצמזה עליתי לשלב האחרון בpet detective במשחקי המוח היומיים, ואני עכשיו בלש חיות מחמד ברמה הגבוהה ביותר.
שנשמע רק בשורות טובות היום 🙏🏻🌈
לפני חצי שנה הזמנו טריינר נוסף כדי ליהנות מהיתרונות של הדור החדש (ארגונומיה משופרת, נעילה ללא מפתח) וגם כי ורוד הולוגרפי עם נצנצים. בנסיון להתחכם הזמנו טיוב קטן מהנדרש כדי שיהיה מאתגר יותר, אבל מה שקרה בפועל זה שבקושי אפשר היה ללבוש אותו כי הביצים נהיו סגולות תוך דקות ספורות.
אתמול הגיע הטיוב החדש שהזמנתי במידה הנכונה, וע״פ עצתה הטובה של Ms. Elle X אמרתי לתהום שלפני שנשתמש בו בהקשר של שליטה אנסה אותו בעצמי במשך כמה ימים כדי לראות שאני יכול להתאמן, לישון ולעבוד איתו ללא בעיות… אחרת זה To set ourselves up for failure.
בנוסף ביקשתי ממנה שכאשר תחליט להשתמש בו ולנעול אותי לפרק זמן, שתתכנן את המהלך כמו שצריך. את המשך, את ההפעלות, את יחסה ותגובותיה, את הסיום ואת האפטרקייר. מיז אלקס אומרת ובצדק שחגורת צניעות לא נועדה בשביל למשוך יותר תשומת לב לזין של הגבר אלא כדי לתעל את האנרגיה המינית של הגבר לשירותה וסיפוקה של הפרטנרית הדומיננטית.
בחבילת שיעורי הגיטרה הקודמת שלי קיבלתי pdf שהסביר איך להימנע מNoodling בזמן שמאלתרים. (רצף ארוך של תווים חסרי צורה ומטרה, ללא מבנה מלודי ומחשבה). המורה המשיל את זה לאדם שעולה לנאום מול קהל ללא שום הכנה מוקדמת. הוא קרוב לודאי יתבלבל, יחזור על עצמו, יגמגם, ישכח דברים חשובים ובאופן כללי יצטער לאחר מעשה. הפתרון הוא לכתוב מראש נקודות ומשפטי מפתח, להחליט על משך הנאום, לתכנן את הפאנצ׳, ואז להשתמש במסגרת הזו כפלטפורמה לאלתור בזמן אמת.
הקראתי לתהום את הpdf הזה, ודנו יחדיו באיך אפשר ליישם את הרעיונות האלה בתכנון סשנים בבדסם באופן כללי וספציפית בנעילה ממושכת בטריינר החדש.
נראה לי שאנחנו קצת משתפרות.
אתמול בזמן שטיפסנו על התבור בדרך התלולה והחלקלקה מבוץ וסלעים רטובים אני חושד שהגביהו אותו בכמה מאות מטרים לפחות, וכשחזרנו למטה באותה הדרך נראה לי שהמנוולים העמיקו את העמק בקילומטר או שניים. אני מרגיש את זה היטב בשוקיים, בירכיים, בגב ובשכמות.
לא עזר גם שאחרי ארוחת הערב (המאוד טעימה) שתהום דרדסה מבעוד מועד, היא התעקשה שאנקה את התחת ואז זיינה אותי עם הזין השחור הענק והקשוח והורתה לי לרכב עליו כשהיא שוכבת מחוייכת, מושכת בשרשרת המצבטים שעל הפטמות ומשחקת עם העוצמה של הTENS על הביצים.
(Non, je ne regrette rien)
שכחתי להוסיף לפוסט אתמול את הסלפי שצילמנו כשהיינו בחצי הדרך למטה. השביל הרחב והנוח שרואים מאחורינו הוא שביל שמקיף את ההר, לא השביל החלקלק והבוגדני בו טיפסנו.