מתחת לפרווה

אז מסתבר שירושלים זה מקום שבאמת קיים במציאות ושאפילו יש שם עוד דברים יפים לראות חוץ מהשלט הכחול עם החץ ימינה שכתוב עליו תל אביב.

עשיתי את שביל סובב עין כרם המעגלי, 11 ק״מ וחצי של ירידות, ירידות וירידות ואז, ניחשתן נכון, עליות, עליות ועליות (מי בונה עיר במקום כזה?). הגעתי בלי הרבה ציפיות והופתעתי מהטיול המגוון והמעניין. הלכתי ביערות, בין בתים מסתוריים, בורות מים, בוסתנים וכנסיות, טראסות עתיקות ופרחי בר רכים שרק נולדו.

בשביל החרוב חלפה על פני מישהי חמודה שנראתה מקומית (היא הרכיבה משקפיים ולבשה סוודר) ואיחלנו זו לזו בוקר טוב. כשעברתי ליד כנסיית הביקור אחרי מעיין מרים שמעתי שירת נזירים מהדהדת והצטערתי שלא נשארתי להקשיב עוד קצת.

האליפסה הכחולה היא הסימון הייחודי של שביל סובב עין כרם:

האלבום החמישי שלי עבר 500 האזנות בספוטיפיי (וכנראה בערך כמות דומה במצטבר ביוטיוב ואפל מיוזיק) מאז ששוחרר לפני חודשיים ושבוע. 

זה לא הרבה בהשוואה ל"להקות״ AI ולאמני מיינסטרים, אבל בשבילי כל האזנה היא הזדמנות לפעום ביחד עם לב נוסף (אנין טעם ומבין עניין), במיוחד בימים כאלו שאני מחפש משמעות וזהות חדשה. 

ימי ולילות הסערה המתקרבת הם הזדמנות טובה למי שעוד לא האזינ.ה למה שנבע וצמח מהשנה הכי קשה בחיים שלי. 

מאז אמצע אוקטובר חזרתי לנהל בשקדנות את יומן השינה שלי, בו אני מתעד מדי בוקר את זמני ההירדמות וההתעוררות, איכות השינה וצריכת החומרים.

כשאני משווה את השבוע האחרון של אוקטובר לשבוע הראשון של דצמבר אני רואה שירדתי בבנזודיאזפינים מ12.5 מ״ג ל8.5 מ״ג, באלכוהול מ14 ל9 ובשעות השינה עליתי מ8.25 ל9 (כל המספרים בממוצע ללילה).

מה שגיליתי שעובד טוב זה לאכול ארוחת ערב קלה ב17, לקחת את הכדורים ב18 ולהתחיל לשתות ב19 (לפעמים הכל מתאחר בכשעה). יש לי על השיש במטבח פתקיות ועט, ואני מודד בבקבוק התינוקות ורושם את מנות המשקה במעמד המזיגה (כי אחרי שאשתה אולי כבר לא אזכור בדיוק).

כשאני מתעורר בבוקר לאחרונה אני מגלה לא פעם שנשארה בכוס עוד וודקה. אני מודד את הכמות שנשארה, שופך אותה בשמחה לכיור (זו Danzka ב75 ₪ לליטר אז אין חרטות) ומזדכה בפתק על ההפרש.

התייצבתי במשקל והתחלתי מגמת ירידה. אני מרגיש שאני בדרך הנכונה.

אחרי שהסתפרתי, הואיל והייתי בשוליים הדרום מערביים של פלורנטין ולא רחוק מכיכר השעון החלטתי לעשות סיבוב קטן, לעבור ליד הקונדיטוריה ואולי לנופף לשלום באקראיות לסגולת השיער החיננית דרך הזכוכית כמו שפן קטן אבל מסתבר שבבוקר עובד שם גבר סתמי.

קניתי מלפפונים מותססים במקום הקבוע שגיליתי בשדרות ירושלים וחוצמזה אתמול הגיעו החולצות ההיפיות החדשות, בול בזמן לשרוולים ארוכים.

אני מקשיב למוזיקה ומחכה לרעמים, ברקים וגשמי ברכה.

לא עשיתי כמעט כלום היום.

מרק העדשים מאתמול משביע מאוד.

אני בוכה הרבה בלי סיבה ספציפית.

אני מבין שאחרי החתירה ההישרדותית הזו, צריך זמן לנוח.

זו מנוחה משנים, מעשורים. זה יקח זמן. 

זה לא נוצץ, זה לא מרגש, זה לא מסעיר ולא מגניב.

אבל זה נחוץ, וזה עוזר.

אני חושב על המון רגעים בהם זנחתי את עצמי כדי לתפקד בצורה מסוימת ובכך לקבל אישור לקיומי, ובאמת, איזה סם חזק יותר מתחושה שסיפקתי ושימחתי אישה שאני אוהב, מעריץ ונמשך אליה? במיוחד כשאני לא יודע לתת את האישור הזה לעצמי וזקוק לו במידה רבה כל כך.

זה התחפש ליופי, לעונג, לאהבה, למגניבות, לבגרות, ליציבות, לשפוי בטוח ובהסכמה. אבל זו היתה עוד משיכה בידית של מכונת המזל, שהגדרות היצרן שלה מבטיחות שתמיד אצא מופסד לאורך זמן. רגעים קטנים ומתגמלים מאוד של זכייה צבעונית, מצלצלת וזוהרת רק יעמיקו את ההתמכרות.

גמילה מבשילה כשהתועלת מצטמקת, הגוף מפסיק לשתף פעולה והנפש פושטת רגל וכבר לא יכולה לשלם את המחיר.

ואז יורד הלילה.

הקשר שלי עם שמורת עין גדי הוא ותיק ועמוק, עוד מהטיול בנחל ערוגות בגיל 18 על שלוש מנות של לסד בו איבדתי את הפאוצ׳.

כששמעתי שבעקבות השטפונות בשנה שעברה השמורה השתנתה (חלקים שלמים נסגרו או נהרסו) אבל שנוצרה בריכת טורקיז מופלאה מתחת למערת דודים השתוקקתי להגיע לשם בהקדם האפשרי וארבתי ליום קריר יחסית.

זו גם היתה הפעם הראשונה שלי בגב חלון המפורסם שלא מתמלא בכל שנה.

זה היה המסלול הכי מאתגר והכי מתגמל מאז שהתחלתי לטייל בגפי. היה מלחיץ ומפחיד בירידות התלולות על המצוק ובנקיק הצר, החלק והמתפתל בדרך למפל החלון עם ציוד הצילום המסורבל וטיפוסים לא פשוטים בכלל במעלה השבילים אבל גם אני טיפוס לא פשוט אז הסתדרנו.

כששחיתי לבד בבריכה הנהדרת שאפתי את הריח המיוחד, הקשבתי למוזיקה שיצר המפל והרוויתי את העיניים בכל היופי האינסופי סביבי.

הייתי כל כך ברגע הזה שדמעתי מרוב אושר.

בצוהריים קיבלתי הודעה ששתי החבילות עם החולצות הארוכות המכופתרות הגיעו לנקודת האיסוף בבוטיק סנטרל ליד כיכר השעון, אותה נקודה שאספתי ממנה את החבילות ביום חמישי בעזרת עובדת חמודה וחיננית מאוד.

הלכתי לשם באותה שעה בתקווה לפגוש אותה שוב ואולי להעז לפלרטט קצת.

נכנסתי ואמרתי: ״שלום שוב״. היא זיהתה אותי וחייכה. הבחנתי בגוונים סגולים בוהקים חדשים בשיער אבל משום מה לא אמרתי כלום. הצגתי בפניה את ההודעות בטלפון והיא אמרה: ״אקח אותו, בסדר?״ (קיוויתי שהיא משאירה לי שם הודעה או מוסיפה את עצמה כcontact).

כשחזרה מהמחסן עם החבילה אמרתי לה: ״העוגות מסתכלות עליי מוזר…״

היא ענתה בהבנה מחוייכת שגם עליה הן מסתכלות ככה כל היום. בעודי מאשר את קבלת החבילה (בחתימה בצורת לב) שאלתי אותה איך קוראים לה.

היא ענתה והוסיפה: ״אתה דן״.

שאלתי בהפתעה: ״איך את יודעת?!״ והיא ענתה שרשום על החבילה. היא אמרה שהיא ממש אוהבת את החולצה שלי (הטישירט החדשה עם הגיטרה הצבעונית מהמשלוח בחמישי). הודיתי לה ועניתי שאני אוהב לבוא לפה ושזו תהיה תחנת האיסוף הקבועה שלי מעכשיו.

״אני פה״ היא ענתה בעודי יוצא סמוק, מחויך ומטומטם.

אני חושב שאילו ידעתי מה אני בכלל רוצה מהחיים שלי כנראה לא הייתי ממהר כל כך לברוח משם. הייתי שואל אותה קצת שאלות מצחיקות ולא צפויות, מנסה לפתח שיחה ולספר משהו על עצמי, מציע להיפגש בפשפשים לשתות משהו באחד הימים כשהיא מסיימת משמרת…

במקום זה אני מפנטז שהואיל והיא יודעת את שמי היא תאתר אותי ברשתות, ואם לא אז או שאחכה עד שתגיע עוד חבילה לשם או שאלך לקנות עוגה קטנה באיזה יום אמיץ.

ובעצם גם זה לא מעט, כלומר שהנה אני פתאום מפנטז.

ואמנם אני לא יודע עליה ועל מידת ההתאמה האפשרית בינינו כלום, חוצמזה שהיא מוצאת חן בעיניי חיצונית ונעימה לי אנרגטית, אבל זה גם לא משנה כי בכל מקרה הדרך לגלות היא *לא* לברוח משם מהר וכל מפגש כזה הוא הזדמנות להתאמן על תקשורת גם אם לא יוצא מזה כלום.

מבטיח לעצמי לעבוד על זה ולהשתפר. היו לי פעם כישורים חברתיים ואפילו ביטחון עצמי, פשוט לא השתמשתי בהם בצורה הזו המון זמן.

(החולצות יושבות עליי טוב. אני לא נוהג ללבוש מכופתרות אבל הואיל והן מגניבות וצבעוניות החלטתי לעשות נסיון. עכשיו אם תהיה לי הזדמנות לצאת מהבית בערב סיבת הסירוב לא תוכל להיות שאין לי מה ללבוש). 

היה לי לילה של סיוטים משוגעים.

אירוע (חתונה?) שהיה לי בו תפקיד לא ברור כלשהו וכל הציוד התבלגן ובמהלכו יצרו יש מאין במעשה כשפים מפלצות ענק דמויות ממוטות פרה-היסטוריות.

אורורה בוראליס בצבע ורוד לפנות ערב מעל חולות מערב ראשל״צ.

גיחה מוזרה לחו״ל, חברים שנותק איתם הקשר, נוכחות אמביוולנטית וסמויה של הרעייה לשעבר (אחד הסיוטים היה ממש ״usage dream״, כמו שנגמל חולם שחזר להשתמש, שד״א גם כאלו יש לי לפעמים על קנאביס) ונשיקה חושנית עם שחורת שיער חיוורת ודקיקה בעלת שפתיים בשרניות סגולות, לחות מבריקות ומקומרות כמו עלי כותרת של ורד.

התעוררתי עם חרדה נוכחת ארבע פעמים וזכרתי היטב את הסיוטים. בהתעוררות הראשונה בחצות וחצי גם טיפלתי יפה בכוויה ביד שמאל שנוצרה כשהטוסטר הצהוב נחש אותי. כנראה שישנתי על הפצע הפתוח והוא שרף וכאב. מרחתי פולידין וחבשתי, אכלתי אפרסמון, שתיתי מים ולקחתי עוד קצת כדורים.

ישנתי 13 שעות ו20 דקות במצטבר והתעוררתי אפוף וחנוק מדמעות. הפועלים בלא-מודע שלי עובדים שעות נוספות.

בשבוע הבא מתחיל חודש חדש ואני מתכנן את הטיול הראשון מתוך שלושה כדי להמשיך לעמוד באתגר. הוא יהיה לשלוש נקודות שעוד טרם הייתי בהן באחד האזורים הכי יפים בארץ. נדרשתי לתאם ביקור בשמורה (משהו שעוד טרם עשיתי כיחיד ולא כזוג) ולצורך העניין רכשתי מנוי מטמון לשנתיים ליחיד.

המסע המופלא שלי בעולם המרקים המשיך היום עם מרק אפונה שהתעלה על כל הציפיות ויצא מוש.

אתמול הסתובבתי הרבה. 

קמתי ב5 עם השעונים, הדלקתי את מנורת השידה הצבעונית ופתחתי את חלון ותריס חדר השינה כהרגלי לאחרונה לראות את הכוכבים והעיר המנומנמת ולשאוף את אויר הבוקר הסתווי לפני כל דבר אחר. 

אחרי תרגול מדיטציה הלכתי לג׳ים. לקראת 8 יצאתי ליוחננוף בצומת חולון עם תיק הטיולים על הגב ולאחר שחזרתי הביתה עם המצרכים הלכתי לתחנת האוטובוס בצומת וולפסון ונסעתי לבת ים הקטנה לצוד ירק ופרי במה שהפך כבר למסורת בוקר חמישי יעילה ב14 החודשים האחרונים. קניתי בין היתר צוצים ראשונים לעונה, אדומים ומפתים אך חמצמצים. 

ב10:30 יצאתי לתחנת האוטובוס מתל גיבורים לפלורנטין לביקור אצל רופא המשפחה והמתנתי כמעט שעה (אבל הוא שווה את זה). הורדנו עוד מהמינון של האסיוול ושכנעתי אותו לתת לי לשלושה חודשים ולא לאלץ אותי לבקש כל חודש מחדש מה שרק מגביר לי את הסטרס. אני סמיך, ירדתי ל-פחות מ10% ממה שנטלתי לפני 7 חודשים. קיבלתי גם ערכה לבדיקת דם סמוי כי הואיל ונהייתי בן 50 הקופה רוצה דגימה מהקקי שלי (בדרך כלל אני נותן כזו למעריצות רק בתשלום), ועוד כל מיני חיסונים, הפניות לבדיקות ומרשמים. 

משם סיירתי בפלורנטין עתירת הזכרונות בדרכי לחנות היין בשוק לוינסקי ולמכשפות בתבלינסקי. הירקן העתיק בפינת הקישון סגר ובמקומו צמח שם בית קפה. יד נעלמה השחיתה את הציור של רצח רבין בשדרות וושינגטון והטביעו עליו קוד QR להשתתף בשחזורו. 

משם תכננתי ללכת למכביפארם ביפו אבל בדיוק התקבלה הודעה שההזמנה שלי מufo music מוכנה. זו היתה בסך הכל טישירט אחת של הגרייטפול דד שעוד הספקתי להזמין מתישהו בבוקר כדי להחליף עוד מהחולצות הישנות. לקחתי אוטובוס לסנטר ומסתבר שהחנות עברה אל תוך האוזן השלישית. כמה זמן לא הייתי בחנות תקליטים! מוכרים שם אפילו דיסקים, והייתה מוזיקה ואנשים מדפדפים בין תקליטים בסמטאות ומפלסים שונים ומרגשים, דרכם ניווטתי עד שהגעתי לufo למעלה ולחנונית הגותית כחולת השיער עם הפלטה בשיניים שהגישה לי את השקית האדומה. לרגע הצטערתי שוויתרתי על הפטיפון. 

עוד בדרך לסנטר קיבלתי הודעות ש3 חבילות סיניות מחכות לי בבוטיק סנטרל ליד כיכר השעון. הייתה לי תקווה כמוסה שכך הדברים ייתפתחו וכנראה שהיקום היה לטובתי אתמול.

מתחנת שדרות בן ציון נסעתי לבלומפילד והלכתי למכביפארם לאחר שבדקתי באתר שכל התרופות במלאי (יצאתי עם שק). בבוטיק סנטרל היתה עובדת חמודה וחיננית מאוד שנעלמה במחסן לפרק זמן שגרם לי לדאוג שנפל עליה משהו כבד. היא חזרה ואמרה שלא מוצאת את השלישית ולאחר שבדקנו שוב בטלפון שלי היא גילתה שכתבה את המספר הפוך. אמרתי לה שזה מסוכן להשאיר אותי לבד ככה עם כל השוקולדים שם. היא מצאה גם את החבילה השלישית ושאלה אם אסתדר כי גם כך הייתי עם שק תרופות ביד אחת ותיק גדול שנראה די מלא על הגב. 

על הספסל בחוץ (מאוד קרוב למלונה המיתולוגית) הינדלתי מחדש את כל השלל, עליתי על רק״ל לתחנת ארליך ומשם צעדתי הביתה. רציתי להתקלח לפני שאמדוד את החולצות החדשות אבל לא הצלחתי להתאפק ולעמוד במתח לגלות אם הן במידה המתאימה. כולן ישבו עליי מרווח ונעים והעלו חיוך מתוק במראה. זה לא רק טקסטיל, זו האהבה והחמלה שאני משקיע בזהות החדשה המתהווה שלי. 

בשעת הזהב שרתי וניגנתי בסלון כשקרני השמש מלטפות את העציצים דרך התריסים, אידיתי פילה בס ותרד, התנסיתי עם המקטר החדש (מכשיר ניקוי בקיטור) ושטפתי את הכלים כדי שדן של מחר (היום) בבוקר ישמח, ובאמת שמחתי להיזכר בזה כשקמתי ב5 עם השעונים, הדלקתי את מנורת השידה הצבעונית, פתחתי את חלון ותריס חדר השינה, ראיתי את הכוכבים והעיר המנומנמת ושאפתי את אויר הבוקר הסתווי לפני שתרגלתי מדיטציה ויצאתי לג׳ים. 

בדרך חזרה מהג׳ים הבחנתי בפטפוט המתמשך במוחי. הרמתי את מבטי אל שמי התכלת וראיתי אוירון וזוג ציפורים עפות יחד. הסתכלתי על שדרת הברושים הרזים והזקופים שהשתזפו בשמש הבוקר העולה. כשהורדתי את הראש עיניי נחתו על פיסת הקרטון הזה מצדה ההפוך ולאחר שחלפתי על פניה הסתובבתי לצלם אותה כדי לזכור את המסר.