|
|
|
בחצות אהיה אבא כבר 28 שנים, ופתאום חשבתי על זה שאני הרבה יותר שנים מחיי אבא מאשר לא אבא. (28-22).
העברתי לו מתנה בביט בבוקר וכתבתי לו ברכה עכשיו. אני מקווה שהכוונה האוהבת מתרגמת לתחושות טובות.
השניות זוחלות, הדקות משתרכות, הימים חולפים, השנים דוהרות והעשורים טסים.
ממחר הימים יחזרו להתארך.
לא אכלתי סופגניות או לביבות כבר שנים, לא סובבתי סביבונים, לא הדלקתי נרות ולא חילקתי מטבעות שוקולד מוזהבים. הניצוץ בעיני הילדים עזב את ביתי מזמן.
נס לא קרה לי, הפח התמלא והשמן היחיד פה הוא אני.
יותר קל לי עם התמודדות אקטיבית מאשר עם הרגעים שאני צריך לקבל שאין לי כוחות או יכולות כרגע להיות אקטיבי. אני לא נדרש לאהוב את זה אבל כן להכיר בזה.
זה מבלבל להתנתק כשאהבה עוד קיימת, זה *מאוד* מבלבל לחיות בלי פנטזיות ובלי מצפן באוקיינוס אפור וקודר של זהות שאיננה וזהות אלטרנטיבית שטרם נולדה, במיוחד כשמיניות, רומנטיקה ובדסם היו ״הדבר שלי״ במשך כל חיי המודעים. נפש זקוקה לחללית שתכיל ותישא אותה. חללית זקוקה לדלק ויעד. בלי זה יש רק חלל אפל וריק.
מחר הימים יחזרו להתארך.
יהיה קצת פחות חושך בכל יום. יקרו דברים שאני לא יכול לדמיין עכשיו. חלקם אולי יהיו טובים. פרחי הבר יפרחו. אטען באנרגיה, אם לא מכוח התשוקה אז מכוח ההכרח והאינרציה, וכמה כבר אפשר לישון? הגרעונות חודרים לחלומות ומתפשטים בהם כמו… סרטן? חשפנית על עמוד? טירונים בצו ראשון?
יפ מחר הימים חוזרים להתארך וfuck this shit, אני אנקה את הבית ואחזור לנגן וליצור ואסתובב בעיר כמו תייר ואטייל בארץ כמו צלבן ואצלם כמו צייר ואתקיים כמו נזיר מאושר, מתמסר לרגע ולעושר האינסופי שטמון בו.
באמת נראה שיש סמיילי על התקרה או שאני מאבד את זה?
אחד המשפטים שאמרתי שוב ושוב ללא הועיל במהלך נישואי השניים היה: ״מה שתעשי זה מה שיהיה״.
זה היה סיכום של: יש לך בן זוג אוהב, תומך, זורם, פתוח, חיוני, מוכשר ומאפשר שנשאר גם כשקשה ולא בורח (ובחוכמה שבדיעבד-לא אוכף גבולות) שיתגייס בהתמסרות למטרות שתסמני.
היום כשכבר אין לי את הלוקסוס לעשות מיקור חוץ לבעיות שלי מצאתי את עצמי חותם את אחת מרשומות המגירה שלי (אני עושה גם journaling שלא לצרכי פרסום בבלוג) ב: ״דנה, מה שתעשי זה מה שיהיה״.
ולשאלה מה לעשות כשאני מתעוררת מאוחר מדי אחרי לילה מסויט, חסרת מוטיבציה ואנרגיות, מדוכאת, גלמודה ובוכייה ללא סיבה ניכרת אני עונה: מה שאת יכולה. וזכרי שהתחושה הזו זמנית וחולפת, כמו הכל.
בלילה בין שלישי לרביעי התעוררתי ב2:30 ולא הצלחתי להירדם שוב במשך שעה. לבסוף קמתי למחשב וביוטיוב חיכה לי פרק טרי של סת׳ מאיירס עושה day drinking עם סברינה קרפנטר שלא הכרתי קודם לכן אבל כעבור שניותיים כבר הייתי מאוהב. הפרק כלל שלושה מהדברים האהובים עליי ביותר: סת׳ מאיירס, אישה מוכשרת, יפה ונועזת ואלכוהול.
הבוקר לפני שיצאתי לג׳ים (רזיתי 3 ק״ג יאיי) רכשתי את האלבום האחרון שלה, הגברתי את הווליום באוזניות וחייכתי במהלך כל אימון המשקולות מהשנינות הטקסטואלית, השירה הסקסואלית, מהלכי האקורדים וההפקה המפתיעה.
אני חושב שאחזור לשיעורים עם בן לוין בשבוע הבא כדי שיעזור לי לעשות סדר ויפתח לי דלתות בכל מה שקשור לאימוני גיטרה ולחדשנות בהפקה מוזיקלית.
כזכור הייתי אמור לטוס בסוף יוני לשבוע אימוני גיטרה בשיקגו עם המורים והמאמנים איתם למדתי בשלוש השנים האחרונות אך הטיסה בוטלה עקב ההתקוטטות עם איראן ולאור התגובה המאוד לא אמפתית של המורה הראשי ביטלתי את המשך השיעורים עם כל האופרציה שלו.
זו היתה החלטה טובה לדעתי. נראה לי שהפקתי מהיקום ההוא את כל מה שהיה לי להפיק ויש עוד סגנונות נגינה שמעניינים אותי חוץ מנאו-קלאסי ופרוג-מטאל (אינדי רוק, נאו-סול, פיוז׳ן, פולק, פלמנקו, ג׳אז), התכנים החלו לחזור על עצמם והייתי צריך לגייס יותר משמעת עצמית כדי להתמיד בניגוד להתחלה כשהונעתי מסקרנות, הנאה ותחושה שאני באמת מתקדם ופורץ גבולות. עכשיו כשאני מנסה לחזור לנגן אני מתבאס על החלודה שמגבילה אותי אבל גם לא כזה להוט לחזור לתכנים הישנים. צריך להזרים מים חדשים בצנרת.
זו כזו הקלה שאני מצליח לישון 8-10 שעות אחרי שנים של סטרס תמידי וגם אם מתעורר באמצע לרוב מצליח לחזור לישון בלי דרמה (ותוך הפחתה עקבית בבנזוס ובאלכוהול). זה כיף לקום בבוקר אל תוך השקט והמרחב שלי, לפתוח את החלון ולהתבונן דקותיים. להכין קפה שחור, לתרגל מדיטציה ולהשתהות עם בדיקת המייל, הרשתות החברתיות ובמיוחד החדשות שאני כמעט לא צורך (כבר 8 חודשים בלי מנוי ב״הארץ״!). אני מתחיל להרגיש את השלווה העמוקה בלחיות לבד.
הסופ״ש שבפתח לא גורם לי להרגיש בודד. הקירות לא צועקים. אני יכול לנקות, לבשל, לנגן, לשיר, לקרוא, ללמוד… וגם לנוח, להקשיב למוזיקה ולנשום עמוק.
אמש יצאתי בלילה הכי קר השנה (בינתיים) להקרנה מיוחדת בסינמטק הרצליה של סרט שמתעד הופעה של הקיור מ2018 (קניתי את הכרטיס בשבוע שעבר לפני שנפלתי למשכב). הם ניגנו שיר אחד מכל אלבום בסדר כרונולוגי עולה ואז עוד שיר מכל אלבום בסדר יורד.
אני עדיין מרגיש מוזר בפעמים הנדירות שאני יוצא מהבית בערב, ובשילוב עם הנזלת שגודשת את המוח, הצריבה הקלה בעיניים והשפעתם המצטברת של כדורי הצינון מהשבוע האחרון הדרך לשם היתה קצת מלחיצה. ברכב שלקחתי לא היה מפתח ולקח לי רגע להבין איך עובד כפתור ההתנעה.
זו היתה הופעה של שעתיים וחצי והאמצע די התארך לי עם שירים שלא הכרתי מהתקופה המאוחרת (הפסקתי לעקוב אחרי Disintegration עד האלבום האדיר שיצא לפני שנה) אבל היה מעניין לראות מקרוב את המוזיקה מנוגנת בלייב ואת הבעותיו המוכרות, הכאובות והאהובות של רוברט סמית׳ בקלוז אפ מכשף על המסך הגדול (רק שלא אקום מחר בבוקר לידיעה שקרה לו משהו /: ).
ההתבוננות בלהקה המנגנת הגבירה את התשוקה המתעוררת לחזור לנגן ולשיר בקביעות, לשוב ללמוד טכניקות ולהתפתח לאפיקים חדשים אחרי כמה חודשי מנוחה. יש כל כך הרבה לאן לצמוח, זה קצת מסחרר ומשתק.
היום התעוררתי עם מרץ מחודש שנעדר ממני בשבוע האחרון (כידוע הצטננות עוברת עם טיפול רפואי אחרי שבעה ימים ובלעדיו אחרי שבוע). אני מזהה ניצוץ של רצון לאיזה…Je ne sais pas. התחלה של משהו מתוק. רגעים של חום וקרבה. מבטים של חיבור והבנה. "איזו התרגשות, איזה סומק על הלחי”. הפשרה לוהטת כמו אח מבוערת בבקתה מושלגת. רנסנס שופע של יצר החיים.
הכל יקרה בעתו. אני לומד לזהות את התחושה הגופנית של התנגדות ולנשום לתוכה כדי לתרגל קבלה. אני מרגיש יותר ויותר בבית, ואוהב להסתובב בחוץ עם הבגדים החדשים שלי.
כל מיני דברים וא.נשים השליכו אותי לרצפה המטונפת ביממה האחרונה.
אמש כתבתי על הלב הענק של רוב ריינר ובבוקר התבשרתי שהוא נרצח בדקירות יחד עם אשתו, כנראה על ידי בנו. למה הכל נהיה יותר ויותר מחריד ומזוויע כל הזמן?
(ד״א הבריכה המדהימה בשמורת עין גדי ששחיתי בה לפני שבועיים ודמעתי מאושר? כבר לא. השיטפון האחרון גמר גם אותה).
כמו שאמר סטאלין הכל אישי, ואף אחד ושומדבר לא באו לי טוב היום (לקוחה ענתה לי בטקסט לא ערוך מצ׳אט גפט למען השם) חוץ ממברשת הניקוי החשמלית בעלת תשעת הראשים המתחלפים שהגיעה והולכת להיות חוד החנית במבצע נקיון דצמבר שיבריק את הבית תוך תהליך מדיטטיבי של קרצוף נפשי.
אתמול זוג תאומות שהן גם זמרות וגם פולניות החמיאו על יופיו של הבית ושאלו: ״אבל מי מנקה, אתה?״. פחח, זה הכי מלוכלך מאז שנכנסתי. אני עושה רק 80/20 כבר זמן מה.
התבאסתי גם ששתי חולצות היפיות ארוכות שרוול התכווצו בכביסה למרות שכיבסתי ב20 מעלות וסחיטה על 800 וייבשתי על החבל. (לטישירטים שלום). זו ממש התנכלות וכפיות טובה מצדן. את היתר אנסה לא לסחוט בכלל, וכפיצוי הזמנתי שלושה סוודרים צבעוניים, הודי של הקיור ואת הטישירט הזו שאי אפשר היה שלא:
אני במגמת החלמה איטית ועקבית אבל עוד לא בריא לגמרי.
זה מעצבן, הכל מעצבן. כל החרא הזה מעצבן.
עוד לא החלמתי לגמרי אבל אני במגמת שיפור ניכרת בזכות הטיפול המסור שלי.
אתמול כדי להצליח לנוח שכרתי סרט באפל טיוי (אין לי טלוויזיה, אני לא רואה סדרות ובדר״כ אין לי סבלנות לצפיה פאסיבית אלא אם כן זה בקולנוע).
זה היה ״Spinal Tap II: The End Continues״ ואני חושב שהוא מתעלה על המקור בזכות הזיקנה של חברי הלהקה שמצטלמת בצורה כל כך יפה, עמוקה ונוגעת ללב, הופעות האורח של פול מקרטני (שנראה מדהים בגיל 83) ושל אלטון ג׳ון, האנרגיות של המתופפת הלסבית הצעירה והמוכשרת (11 המתופפים הקודמים של הלהקה הפיקטיבית מתו בתאונות ביזאריות שונות) ואותו הומור ניואנסים יבשושי בניצוחו של הלב הענק של רוב ריינר.
כל כך התלהבתי שמיד אחר כך ראיתי את הסרט המקורי כדי להבין טוב יותר את הקריצות לעבר ואז שוב את השני, שהוא שיר אהבה לרוקנ׳רול שלמרות כל ההספדים והעולם המשתנה עדיין חי וקיים ועוד לא אמר את המילה האחרונה. 🤘🎸
וכמו שהבטחתי לעצמי, הכנתי לי שוקו מפנק מושלם.
בחודשים האחרונים אני כמעט כל הזמן לבד וזה מאפשר הרבה הזדמנויות לעבוד על היחסים שלי עם עצמי.
אתמול הגשם לא הרתיע אותי וצעדתי עם הפונצ׳ו הכחול ותיק הטיולים לקניות ולסידורים הקבועים של יום ה׳. היה כיף להסתובב בעיר במזג האוויר הסגרירי והקודר. הקור לא מפריע לי לא חודר.
בערב לא היתה לי תשוקה לשתות והלכתי למיטה מוקדם מהרגיל אחרי רק 3 מנות וודקה. קמתי ב2 אחרי שעות של חלום רפטטיבי ומעצבן והבנתי שממש קר לי. הייתי עם הבוקסר הורוד הצמרירי וגופיית אבא מכה לבנה. התעטפתי בטרנינג, סווטשירט וגרביים והדלקתי את המזגן על חימום לראשונה העונה.
ניסיתי לחזור לישון אבל זו המשיכה להיות נמנמת רדודה ולא נוחה. עכשיו היה לי חם מדי. כשקמתי סופית הבנתי שאני חולה. הגרון כואב, האף סתום, הגוף חלש וכאוב.
כאן התחלתי לדבר עם עצמי בעדינות, כמו שהייתי מדבר עם ילד או בת זוג. אין אף אחד שיטפל בי ואני צריך לטפל בעצמי. ״בוא יפה שלי, נעשה דברים לאט לאט, אחד אחד ונראה מה נצליח״. לא הייתי במצב למולטי טאסקינג. מצצתי סטרפסילס, בלעתי דקסמול.
החלטתי שאם אצליח לשמור על חום הגוף, לשתות תה ירוק ומים במקום קפה, להכין את מרק השעועית והבשר שתכננתי, לשטוף את הכלים ולסדר את הבית כך שלא יהיה בלאגן, להחליף ולכבס את המצעים, להתקלח ואז לנוח עד החושך; אז טיפלתי בעצמי היטב והגדלתי את הסיכויים לשינה טובה ומרפאת בלילה.
המרק התרתח על הגז ואז בילה בתנור 3 שעות. יצא נימוח ומעודן. עכשיו אני רק מחכה שהמייבש יסיים עם המצעים.
כבר כמה ימים יש לי פיקסציה על גבינה צהובה. כאילו, בא לי פיצה. כבר כמה ימים.
אבל לא בא לי לשלם 200 שקל על משהו שיגיע קר ועקום אחרי שעתיים מורטות עצבים ויגרום לי להתעורר עם צרבת בחצות ולבוז לעצמי ואז לאכול את מה שנשאר בבוקר בעודי בז לעצמי בזמן אמת.
אז ביושבי על הספה התחלתי לרקום מזימה להכנת מק אנד צ׳יז ואפילו חיפשתי ומצאתי מתכון ואחרי עוד משא ומתן עם עצמי החלטתי שזה נופל תחת פיתוח קטגוריית ה״בא לי״ שכבודה במקומה מונח, ואחרי עוד מגעים בנושא עם ״אין לי כוח״ ו״בשביל מה זה טוב״ לבשתי את הסוודר, הערמתי את התיק וחשבתי לעצמי שאצלם את התוצר ואפרסם אותו בפוסט שכותרתו תהיה משהו כמו: ״1:0 לגשם״ או משהו ברוח הזו.
כשירדתי למטה הכל היה רטוב והאוויר היה נקי וחשבתי שאני ממש שמח שהלכתי על זה. כעבור 400 מטרים כשהתקרבתי לסיטי מרקט הרגשתי לפתע ברקס פנימי. יכולתי לראות שהפוסט העתידי הוא לגמרי חלק מהדיל. יכולתי להריץ את הקלטת למחר בבוקר ולראות את החרטה בעודי נשקל אחרי הג׳ים. הייתי ממש כפסע כשהסתובבתי וחזרתי הביתה בידיים ריקות.
אני אפילו לא רעב. זו רק התחושה הריקה הקשה הזו בפנים.
תמונה מ:
הסוודר ואני אחרי השיננית בצוהריים:
