מתחת לפרווה

חג לה שמח ואביב לה פורח
טיול יומולדת שמח לתהום צ׳יבום צ׳יבורמה!

איזה מוזר שעבר רק חודש מאז שציינתי חצי שנה ללא אלכוהול וכדורי הרגעה/שינה. מרגיש כאילו זה היה ממש מזמן, מאחורי רכס הרי הPAWS האפופים בערפל מוחי סמיך ודביק. 

כל יום הוא מאבק בהשתוקקות, בכיווץ שלא מוצא פורקן ומרגוע, בשטפונות רגשיים, סערות מחשבתיות וסופות ברקים של מטעני עצבים חשופים.

השבוע קראתי את Jonathan Livingston Seagull.

הזמנתי את הספר באמזון בעקבות ההתייחסות אליו באלבום האחרון והמופלא של Sampha.

כמובן שלא התקשיתי למצוא את עצמי בשחף המוזר שלא מסתפק בתעופה איטית למרחקים קצרים רק בשביל לריב עם השחפים האחרים על פירורי לחם ומקדיש את כל זמנו לאימונים וניסויים בתעופה לשם התעופה עצמה, גם במחיר של נידוי והגליה.

אהבתי ממש כשהשחף המבוגר מלמד את ג׳ונתן שמהירות מושלמת היא לא מספר, כי כל מספר הוא גבול ולשלמות אין גבולות. הטריק הוא להבין שהוא כבר בכל מקום ובכל זמן, ושלעוף גבוה זה לדעת את המשמעות של אהבה וחסד… וזה הדבר הכי קשה, עוצמתי ומהנה.

נשארתי עם המסר של חופש, כמו הרגע שג׳ונתן מסביר לשחף הצעיר שלא יכול להזיז את הכנף שהוא חופשי להיות עצמו האמיתי, כאן ועכשיו, ושדבר לא יכול לעמוד בדרכו.

חופשי ממה שנדמה כמגבלות גופניות, מהמבטים הביקורתיים והלחישות הרעילות של החברה, מהכלא המחשבתי שבניתי לעצמי.

חופשי לעוף לאן שרק ארצה.

מרבים לדבר על כוחו ותחכומו העצום של האלגוריתם, אבל במשך שתי יממות כבר, בכל פעם שאני מציץ בפייסבוק אני רואה את אותו פוסט קרינג׳י באורך משפט אחד שממנו התעלמתי כבר פעמים רבות. הוא כנראה היה אמור להיות מצחיק אבל זכה רק ללייק כחול אחד מאז שפורסם. זה כאילו האלגוריתם משוכנע שפספסתי פה אינפורמציה בעלת חשיבות עליונה, למרות שקל לראות שהפוסט הזה לא בדיוק הכה גלים במרחבי הרשת.

כשהוא לא מציג לי את הפוסט הזה הוא מנסה לעניין אותי בפוסט הומוריסטי שפרסמה מישי לפני כמה ימים על איך אשכנזים הם ככה ומזרחים הם ככה, ולמרות שאני ממש לא יכול לסבול תכנים כאלו, הוא ממשיך להתעקש לאנוס לי את המוח עם החרא הזה.

אז מה שקורה זה שאני מקליק על הפייס, רואה את אחד משני הפוסטים האלה, מגיע למסקנה המתבקשת שזה כנראה המיטב שיש לו להציע לי, ומייד נמלט משם לאכזבת המפרסמים ובעלי מניות מטא. 

אז אולי הוא לא כזה חכם למרות הכל, האלגוריתם הזה. אני לא מודאג מבינה מלאכותית, הרבה יותר מטרידה אותי חוסר אינטליגנציה אנושית.

אני לא מבין המון דברים, ולפעמים אני מרגיש שאני לא מבין שומדבר בכלל.

למשל, להבנתי זה מובן מאליו שתינוקות ופעוטות לא יכולים להיות אשמים בשומדבר ויש לשמור ולהגן עליהם, אבל בימינו הדעה הזו היא במיעוט זניח על גבול האי-לגיטימיות.

אני לא מבין למה מנהיגים שאחראים לאסונות ממשיכים לזכות לתמיכה ולהערצה. אני לא מבין למה התרבות הולכת ומרדידה והקשב מתקצר והולך. אני לא מבין למה אנשים תקועים עם החוטם בטלפון כמעט כל הזמן. אין לי מושג למה אנשים צופים בטלוויזיה, למה חושבים במונחים של ׳אנחנו׳ ו׳הם׳ ולמה הורסים את כדור הארץ. למה צבעוניות זוכה להרמת גבה? למה מיניות ועירום זה טאבו אבל אלימות, מלחמה ושנאה זה משהו שמפארים ומקדשים? וואלה, בחיי שאין לי מושג.

וזה לא רק על העולם, גם על עצמי אני לא מבין המון דברים. למה בזמן פעילות מיטיבה מנקרות לי במוח מחשבות מכאיבות, מלחיצות, מדאיגות ומדכאות? למה אני ממשיך לאהוב את מי שפוגעת ומתעללת בי?  למה אני עדיין מאמין, מקווה ומשקיע? למה אחרי שנתיים של טיפול מיני זוגי וחמישים אלף שקל שהושקעו המצב רק החמיר? למה אני לא מצליח לגייס את עצמי במלואי לטובת המטרות שלי כפי שהייתי רוצה?

המון דברים אני לא מבין, וכנראה לעולם גם לא אבין. ככה זה כשאתה מטומטם. הלוואי רק שהייתי עוד טיפטיפה יותר מטומטם כדי לא להיות מודע לזה.

(זה פוסט הרליס הרשמי, חלקים ממנו כבר הופיעו כאן בשבועיים האחרונים, עמכן הסליחה) 

הלילה בחצות, באיחור אופנתי של תשע שנים, שוחרר האלבום הרביעי שלי: ״מלחמת כריות״ והוא זמין כעת להאזנה בשירות הסטרימינג הקרוב ללבכן.ם.

כתבתי את השירים בתחילת העשור הקודם, הקלטתי את רוב התפקידים שלוש פעמים עד שהייתי מרוצה, ובמשך שנתיים קדחתי על המיקסים וניסיתי בכל כוחי להגיע לסאונד שהיה לי בראש אך נכשלתי שוב ושוב.

בכל זאת בתחילת 2015 יצאו שני סינגלים (זוג גנרלים ופנקס הקטן) אבל לאלוהים היו תכניות משלה: היה לי ניתוח מעקפים, מור ואני חזרנו והתחתנו, נגמלתי מעישון ומקנאביס, שדרגתי משמעותית את המוניטורים באולפן אבל הבנתי שיקח לי זמן רב ללמוד אותם, עזבנו את פלורנטין ובשלב כלשהו הנחתי לכל הסיפור ופיתחתי אפיקים חדשים של יצירה אישית.

במהלך הסגר הראשון חזרתי לזה קצת והרגשתי שאני מתקרב אבל עדיין לא לגמרי שם ושוב עזבתי את זה.

האלבום המשיך לשבת לי על המחשב ובמצפון כמו גופה חנוטה בארון. בשבועות האחרונים חזרתי למיקסים והפעם הרגשתי שאני יודע מה אני עושה ואיך לא ליפול לבורות שאני נוטה לכרות לעצמי. התחלתי לעבוד על זה קצת פה ושם ואז נשאבתי לזה בהנאה.

חששתי שאולי כבר ארגיש לא מחובר ליצירה הזו ושהיא תרגיש לי לא רלוונטית, אבל הופתעתי לטובה משנינויות טקסטואליות וסוכריות מוזיקליות שכבר הספקתי לשכוח, נזכרתי בחלקים מעצמי שהגישה אליהם הסתיידה וכוסתה בחולות הזמן, ונשטפתי ברגשות העמוקים והעוצמתיים שנשתמרו במוזיקה והשתחררו בהווה כמו בוקה של יין יקר ערך.

הצלחתי להגיע לקו הסיום ושלחתי את זה למאסטרינג בLA כדי לוודא שהפעם באמת אפסיק לעבוד על זה.

הגענו לשיר האחרון באלבום. זה היה טיול נחמד עבורי במעלה הנהר אל מעיינות ההשראה העתיקים, ובמהלכו נזכרתי קצת בחלקים בי שכוסו בחולות הזמן.

חלק מהנושאים, כמו התהיות שעולות בשיר הזה, נשארו אקטואליים ורלוונטיים בצורה כמעט מבהילה. אני זוכר שתהום לא השתגעה עליו כששרתי לה אותו לראשונה. הוא נכתב כשלושה חודשים אחרי שהכרנו וביטא את תחושת השממה הבודדה המתמשכת שכל כך אופיינית לי בתוך הזוגיות הזו ובכלל.

האלבום הזה יצא כמה חודשים אחרי שנפרדנו, ומכאן לא נחזור להיות זוג (אך גם לא נצליח להתנתק) במשך שבע שנים, במהלכן כתבתי והקלטתי את האלבום הבא שישוחרר לחופשי מחרתיים.

תודה רבה לכן.ם על הקשב, ההאזנה והפידבקים. זה מחזק, מעורר השראה ויוצר חשק להמשיך ליצור. 

הימים שטים ברוח

הלילות נוגים שקטים

הנוף חולף אך כמו בסרט

אין תחושה שמתקדמים

המרדף אחר האושר

להשיג מה שרוצים

וזה עובד אך האם אפשר

לרצות את מה שמשיגים

להתבגר

להתפשר

להתמסר

להיקשר

לונה פארק, ילדה וילד

אוחזים ידיים עד שנגמר

החיוך שלא חזר לי

מהיום שהלב שלי נשבר

ובינתיים שעון החול ממשיך לדהור

שנה חולפת לאיטה

ואני עוד מתלבט כל בוקר

אם כדאי לצאת מהמיטה

להתבגר

להתפשר

להתמסר

להיקשר

להתעורר

להיזכר

להישבר

להתגבר

להתבטל

להתמסטל

להתרגל

להיגמל

להתבודד

להתעודד

להתמודד

להיפרד

סתם עוד יום רגיל של חורף

שלא קרה בו שומדבר

ניתן גם להאזין לאלבום בשלמותו בשירות הסטרימינג הקרוב ללבכן.

אני חושב שהיה זה מאיר אריאל שאמר פעם ששיר זה כמו חוזה שאתה כורת עם עצמך. אני תוהה אם עמדתי בתנאי ההסכם, כי ברבים מהבקרים אני מרגיש שאני חי בסרט *ממש* לא נכון.

להגנתי יאמר שחלק משמעותי ממה שמכרסם אותי הם דברים סביבתיים או גלובאליים שאינם בשליטתי, ואולי עוד יותר להגנתי יאמר שהחלטתי להישאר ולתקן ולא רק להמשיך לנדוד ולחפש.

באה בי תשוקה למקום שעוד לא הייתי בו

הדרך נפרשה לרגליי כגיא רחב

אורות מנצנצים היפנטו אותי בחושך

אמרו לי שם תמצא את האושר הנשגב

אז הלכתי לשם

אז הלכתי לשם

וגיליתי עולם

שבסוף נעלם

בכל המקומות שביקרתי לא נשארתי

הקרקע רעדה, השתוללתי כסופה

כל הכיוונים לחשו בקו האופק

ברח עזוב נטוש וצא לדרך חדשה

אז הלכתי לשם

וגיליתי עולם

שבסוף נעלם

לא יכול להישאר

לא רוצה להישבר

כשנהיה לי דל אני חייב למצוא מקום אחר

יתכן שלעולם

לא אמצא מקום מושלם

אך אמשיך ואחפש כל זמן שעוד לבי קיים

בחיפוש אחר תשובה

בכמיהה לאהבה

בעיניי אין פחד בלבי בוערת להבה

מסרב להיות נבון

לעבוד לאכול ולישון

לקום בבוקר להרגיש שאני חי בסרט לא נכון

אז הלכתי לשם

וגיליתי עולם

שבסוף נעלם

ניתן גם להאזין לאלבום בשלמותו בשירות הסטרימינג הקרוב ללבכן.

השיר התחיל כפוסט עצבני אחרי איזו מריבה עם תהום, כשעוד הייתי נאיבי וחשבתי שאפשר להשפיע על התנהגותה. עוד לא הבנתי שזה כמו חתול ושזה עושה מה שזה רוצה מתי שזה רוצה ואין שום דרך לאלף את זה, לאיים על זה, לשכנע את זה או להפעיל על זה מניפולציות. אמנם הראיתי לה באותות ובמופתים איפה הדלת, אבל היא פשוט המשיכה לשבת.

חדות האוזן יבחינו שריף הגיטרה בהתחלה מזכיר מאוד שיר של ארקטיק מאנקיז, אבל שלהם יצא ב2013 ושלי ב2008, אז אם כבר הם גנבו ממני.

אני אשם שאין לך כוח?

אני אשם שאין לך זמן?

אני אשם שאת נרדמת?

אני אשם שאת בוכה?

אני אשם ביחסים עם ההורים?

אני אשם שהחיים קשים?

אני אשם שהמחירים גבוהים?

הדלת בכיוון ההוא

הדלת בכיוון ההוא

אם אני אשם בעייפות שלך

יש מיטות אחרות לישון בן

'תלבשי על מישו תני לו סקס סקס סקס

שיסכים לסבול גם 'תשטויות שלך

'תאגוצנטריות והעצבים

את הבלונדיניות והפחדים

תפסי לך חנדג' אחד ותתחתנו

הדלת בכיוון ההוא

הדלת בכיוון ההוא

להתקרבן בפינה ולצבור בשקט

ואז להתפוצץ לי בפרצוף

לא להעריך את מה שיש

ואת איך שאני משתדל לא ליפול עליך

כי אני מבין

כי אני מבין

ואם זה מה שיש לך לתת

ואם זה מה שיש לך לתרום

והמטבח הזה חם מדי בשבילך

הדלת בכיוון ההוא

ואם את לא עומדת בטמפו, במקצב

ואת הארס שלך מפנה כלפי

ואם את מצליחה לראות רק את עצמך

הדלת בכיוון ההוא

ואם את במילא לא מאושרת

ביני לבין החברות שלי את מסכסכת

ואם החיים גדולים עליך

הדלת בכיוון הוא

ואם אני אשם

ואני זה מה שמפריע

ואם זה אוכל אותך כל פעם שהספוט עלי

הדלת בכיוון ההוא

הגענו למים עמוקים, קרים וכחולים, כאלו שלא רואים דרכם את הקרקעית.

השיר נכתב אחרי הפרידה הגדולה מתהום בתחילת 2008. היינו יחד שנתיים סוערות מאוד ועשירות בסשנים פומביים ופרטיים, שלישיות, הופעות, מריבות מתוקשרות, פרידות קצרות (we were on a break), מסיבות ודרמות, אך הפעם זו היתה פרידה מרסקת על אמת.

נשארנו פרודות במשך 7 שנים, בהן ניהלנו מלחמת התשה בסבבי לחימה בשטח עירוני צפוף עם נתקים של כשלושה חודשים בממוצע בין סבב לסבב, במהלכם ניהלנו רומנים עם אחרות.ים.

השיר מדבר על תהום ועל הסדיזם הרגשי שלה, אבל לא פחות מכך על המזוכיזם שלי. הדפוס הזה נמשך עד עצם היום הזה, וגרם לי להגיד למטפלת באחת הפגישות לקראת הסוף: ״אני רוצה להיות זהיר בניסוח כדי שזה ישקף את מה שאני באמת חושב. אני חושב שהיא באמת בקונפליקט עם זה ושיש צד משמעותי שם, ש… עכשיו אני אגיד את הדבר הבוטה, שבמובן מסויים הפטיש האמיתי שלה זה לפגוע בי. ואם זה לא יהיה בסקס זה יהיה בדרך אחרת, אבל בסוף, התשוקה, הדחף האמיתי שלה זה להפיל ולרסק אותי״.

בקטע שמתחיל ב3:13 ניתן לשמוע את תהום גומרת באקסטזה בין הכינורות המתעוותים והמתערבלים. האורגזמה הוקלטה בלילה הסוער בו התקלרנו לראשונה בסוף 2005.

זה תמיד היה חייב להיות

מה שהיא רוצה

להיות חזק ולהכיל

כי ככה היא רוצה

להתעלל ולהשפיל

כי ככה היא רוצה

להעריץ ולפנק

כי ככה היא רוצה

וזה הרג אותי להיות

מה שהיא רוצה

תשו כוחותיי להיות

מה שהיא רוצה

להתקרר, להתרחק

ככה היא רוצה

אף פעם לא היה קל לדעת

מה בעצם היא רוצה

וכשקשה לי לנשום

מכל המחשבות

אז אני יודע שהיא לקחה ממני

מה שהיא רצתה

וכשכואב לי מאוד

ואני בדמעות

אז אני יודע שהיא קיבלה ממני

מה שהיא רצתה

לחשוב עליה מרחוק

ככה היא רוצה

לבעור בלהט הקנאה

ככה היא רוצה

וכשצרחתי מכאב

רק אז היא התרצתה

וכשזעמתי בטירוף

ידעה שהיא ניצחה

ניתן גם להאזין לאלבום בשלמותו בשירות הסטרימינג הקרוב ללבכן.