מתחת לפרווה

בדרך בכיתי לא מעט. 

הרגשתי תשוש ממבצע הנקיון ומהאריזות והנגלות לאוטו של ציוד הצלילה, הצילום, הטיול והנגינה. (שלשום פירקתי וניקיתי ביסודיות את המקרר מבפנים ומבחוץ. אתמול פירקתי, ניקיתי והרכבתי מחדש את האולפן).

זו הגיחה החמישית שלי לבד וכל הגיחות האחרונות היו קשוחות, אמוציונליות, משובשות. 

הבחנתי בכמה מעט ציפיות יש לי. נקודות ציון בדרך לא ריגשו אותי כבעבר. עצרתי לכריך בכנענייה בשדה בוקר. כאב לי הראש. הייתי מודאג, טרוד, קצת חרדתי ומוצף רגשות. המון זמן לא קרה לי משהו טוב. אני זקוק לנצחון קטן, לזיק של עידוד.

כשהגעתי למלון הקבוע עם כרמן מסבירת הפנים בקבלה משו השתנה, וכשנכנסתי לחדר המועדף (רק קומה למטה) הנוף המוכר נשף רוח במפרשיי.

קמתי מאוחר היום, בשש בדיוק. 

כשהלכתי להעלות את הטמפרטורה במזגן הסלון היה מואר בצורה קסומה. הבטתי שמאלה וראיתי את הירח המלא הגדול שוקע מאחורי המנוף באופק דרך החלונות המבריקים שניקיתי אתמול. השמיים היו בגוון תכלת כהה של Daybreak. 

אחרי תרגול המדיטציה ומשחקי המוח התחלתי את מרק החרירה הראשון שלי והמשכתי לנקות את הבית עם סברינה באוזניים. יש המון מה לנקות וזה יקח זמן להביא את הכל למצב שאפשר יהיה רק לתחזק במשך עונת המחול שתתחיל בקרוב ותיגמר בקיץ. 

אני אוהב לנקות (חוץ מהפציעות הקטנות והיובש בכפות הידיים) ואני אוהב שנקי, אבל הכוחות שלי עדיין משתרכים אחרי השאיפות. 

1. השיר מהפוסט הקודם הוא:

Against All Odds (Take A Look At Me Now) - Phil Collins

גם בן לא זיהה בשיעור שהיה לנו עם כניסת השבת, אבל הוא נולד ב1989 החוצפן, והשיר היה להיט ב83-4. במהלך השבוע הרגשתי שלא כל כך הולך לי עם שיעורי הבית אבל בדיעבד זה הצליח בגדול. כשעוד הרגשתי שאני תקוע חשבתי שכשהתחלנו לפני כמעט שנה הייתי הר געש שרק היה צריך טלטול קל בשביל להתפרץ, ועכשיו אני יותר כמו עץ בעירה רטוב. היה לנו שיעור כיפי, מצחיק ופורה וקיבלתי עוד שיעורי בית מאתגרים. בינתיים הכוריאוגרפים מקבלים את תקציביהם השנתיים ומתחילים לחוג סביבי כמו עופות דורסים.

חברה שאלה אותי אם הבחירה שלי בשיר הזה מכוונת למישהי ספציפית ולאחר מחשבה עניתי שאולי הדמות שאני מחכה שתחזור כנגד כל הסיכויים היא האהבה עצמה.

2. אתמול למדתי מושג חדש: .

משמעותו היא מצב נפשי של אהבה או התאהבות אינטנסיבית כשההדדיות מוטלת בספק. כולנו היינו שם. המצב מתאפיין במחשבות חודרניות, אידאליזציה של המושא, רכבת הרים של אקסטזה ויאוש שתלוייה בסימנים מהמושא. התמכרות אובססיבית לסובייקט, מעקב אונליין בתקווה לסימנים להדדיות, רציונליזציה של הפעולות הלא בריאות ואובדן שליטה על כל הסיפור.

נחמד לדעת שיש שם למה שאני חווה מאז שאני זוכר את עצמי. בכיתות ז׳ עד ט׳ זמני בחטיבה הושקע בעיקר בכתיבת  ״דן 3> ליאת״ אלפי פעמים על שולחן הפורמייקה הירקרק  ובהייה מוקסמת בה. מסכנה הילדה הזו, השלכתי עליה את כל טראומות ההקשרות שלי, שנוצרו כשמקור הנחמה היה גם מקור החרדה וכך נוצר לו דפוס היקשרות מאוד לא מאורגן שרק מחפש להשתחזר בתקווה להפי אנד.

3. היום סופסוף התחלתי את מבצע נקיון חורף 26. התחלתי בחלונות הענקיים בפואייה (שלושה של 1.20 על 2 מטר) שהיו הדבר הכי מלוכלך בבית. אני לא בטוח אם ניקיתי אותם מאז שנכנסתי, אבל בטוח לא מאז שהתחילו באביב עבודות המרפסות בשש הקומות מתחתיי.

הם היו מכוסים בשכבת אבק וג׳יפה כל כך עבה שכבר לא יכולתי לראות דרכם אם יורד גשם או לא. (סיפרתי את זה לבן והוא אמר שזו מטאפורה נפלאה לשיר והוסיף את זה לשיעורי הבית).

ניקוי החלונות לקח שעתיים אבל היה מאוד מתגמל. אחרי הצוהריים כשקרני השמש ליטפו את העציצים יכולתי לראות אפילו בלי משקפיים ספינה בים התיכון.

בנוסף התפחתי, שאבתי והברשתי עם חומר מתאים את הפופים והספות. הברקתי את המקלחת והשירותים. שאבתי ביסודיות את כל הבית. מחר אעשה ספונג׳ה, אבריק את המשטחים ואת המקרר. בהמשך השבוע אפרק את האולפן, אנקה אותו ביסודיות וארכיב מחדש.

4. לפני שבוע התקנתי אפליקציית kegels לגברים וכעבור יומיים אפליקציה מבוססת מדע לניהול צריכת האלכוהול. (אם כבר יש לי אייפון של גדולים מן הראוי שאשתמש בו למטרות טובות). ממוצע השתיה שלי במהלך השבוע נמוך ביותר מחצי מהממוצע בשבוע שעבר. עוד מוקדם להריע וזה יהיה תהליך ארוך. הצלחתי לאונן כמה פעמים על פי החוקים שקבעתי לעצמי כבר לפני כמה חודשים (לפנטז דברים שבאמת הייתי רוצה שיקרו, בלי פורנו או גירוי ויזואלי, על נשים אמיתיות ולא אקסיות) והוספתי חומר סיכה לראשונה בחיי על פי עצת האורולוגית היוטיובית שהתחלתי לעקוב אחריה, תוך שפשוף הרבה יותר עדין ממה שהייתי רגיל.

בסוף השיעור בשבוע שעבר בן נתן לי שיעורי בית ליצור קטע נגינה עם הטכניקה החדשה שלמדתי (שני תווים עם המפרט כלפי מטה ותו אחד עם האצבע החופשיה כלפי מעלה). 

ביומיים האחרונים התחילה להתנגן לי בראש בעקשנות בלדה מהאייטיז והחלטתי להשתמש בהרמוניה שלה (ללא המלודיה) כדי להכין את שיעורי הבית. 

הבוקר כדי לתת לעצמי מוטיבציה להתאמן כדי שאוכל לנגן את הקטע בצורה רציפה צילמתי אותו והעליתי כReel למרות שזה עוד לא מושלם. 

אז... מי מזהה את השיר? 

היום יכול היה להיות יום הנישואין התשיעי שלי, מה שעושה את זה יום טוב לכתוב את הפוסט על חלומות ואכזבות.

כשהייתי קטן היו לי חלומות ענקיים. הייתי רוקד שעות בחדרי ומדמיין שאני גדל להיות מייקל ג׳קסון, משחק עם כדור בחצר וחושב שאני מיקי ברקוביץ׳.

בנעורים כשהתחיל הרומן שלי עם הגיטרה החשמלית תכננתי קריירה בינלאומית ככוכב רוק מתקן עולם כמו בונו או ג׳ון לנון. בגיל 18 רציתי להשאיר הכל מאחור, לטוס לניו יורק ולהיות לו ריד אבל לא אישרו לי ויזה.

בשנות העשרים החלומות נהיו יותר מקומיים אבל עדיין חלמתי על פרסום, הצלחה ועושר כזמר יוצר. התגרשתי ובחצי השני של העשור היה לי קשר מפעים עם המיתולוגית שנגמר אחרי שכבר היתה טבעת אירוסין ותאריך לנישואין שניים. 

בגיל 29-32 נראה היה שדברים סופסוף מתחילים לקרות עם ההופעות היחודיות בדאנג׳ן, פרסום קהילתי וסיקור חיצוני, אבל אז גרושתי הראשונה עברה לחדרה וטענה בפני הרווחה שאני חושף את הבן לבדסם. כעבור שמונה חודשים זוכיתי מאשמה והוחזרו לי כל הסדרי הראייה. שנה לאחר מכן הבן עבר לגור איתי לבקשתו והחלפתי חיים של גרוש רוקר הולל בחיים של אב יחידני.

החלומות הצטמצמו בהתאם. רציתי להגיע למעמד מקצועי ויציבות כלכלית, לעבוד עם הא.נשים הכי מוכשרים וליצור שירים שיהפכו לקאנוניים. רציתי גם למצוא אהבה.

בגיל 39 עברתי ניתוח מעקפים.

בשנות הארבעים החלומות נהיו צנועים בהרבה. חלמתי על זוגיות בדסמית פוריה במסגרת הנישואין השניים, על טיולים וצלילות ברחבי העולם. נגמלתי מעישון ומקנאביס אחרי 25 שנה של שימוש מאסיבי וחלמתי על ירידה במשקל, על לרקוד בקלילות שוב ועל להיות מאושר.

וירוס הקורונה עצר את המומנטום וביטל את הטיול הזוגי לאיסלנד. הנישואין לא הניבו את הבדסם והאושר המבוקש. ספארי הצלילה במלדיביים (מה כבר יכול להשתבש בספארי צלילה במלדיביים? הכל!) הפך לסיוט טראומתי והוביל אותי לשימוש באלכוהול ובכדורי שינה והרגעה. טיפול מיני זוגי של יותר משנתיים עשה לי ולזוגיות יותר נזק מתועלת.

גירושין שניים, גיל 49, השנה הכי קשה שלי. לבנות הכל מחדש. סיפור אהבה טרי, לא צפוי ובלתי אפשרי ופתאום תפנית בעלילה ואולי בכל זאת?… ומעט אחר כך ההכרה שלא.

טיסה לארה״ב לסמינר גיטרה שבוטלה ברגע האחרון בגלל המלחמה עם איראן. העולם כבר כנראה לא יתוקן, בטח שלא על ידי. הוא רק נהיה יותר ויותר מפחיד, מרושע ומנוכר מיום ליום.

כל השנים, יחד עם החלומות היו גם פנטזיות מיניות עשירות ומגוונות. הייתי היפר סקסואלי מאז שאני זוכר את עצמי.

עכשיו, יחד עם החלומות שנגוזו מתו גם הפנטזיות. המיניות לא קיימת. אני כותב וחושב: לא פלא. חלומות שנגמרים באכזבות חוזרות ונשנות מפסיקים בסופו של דבר לצמוח. פנטזיות שמובילות לכאב, צער, בדידות, כוויות וצלקות מבינות שהן אינן רצויות.

היום יש לי בעיקר שאיפות עצמיות שלא תלויות בגורמים חיצוניים. ללמוד להיות בטוב עם עצמי. להמשיך את תהליכי הגמילה מהכדורים ומהאלכוהול. להצליח לישון היטב גם בלעדיהם. להוריד מחדש את המשקל שהעליתי בשנה שעברה לאחר שכבר התקרבתי למשקל היעד ולהמשיך עד שאגיע אליו.

להמשיך להיות באלפיון העליון בשכבת הגיל שלי אבל גם להשתפר כך שאהיה הכי טוב גם ביחס לבני 25. לצלול שוב בסיני מתישהו. לנקות את הבית. לחדש את הרומן עם הגיטרה ולהתפתח לכיוונים חדשים בנגינה.

חלומות קטנים מאוד. קטנים מדי. אין בהם שומדבר שמדליק את ניצוץ המוטיבציה, מלבה את להבות האמונה, מגעיש את הקיטור שמניע את הספינה במים הקרים והסוערים. אם זה המקסימום שאני יכול לשאוף אליו, שווה בכלל לקום בבוקר?

אני שונא לחשוב שהחיים הביסו ושברו אותי.

מצד שני אני גם זוכר שאני עדיין בתהליך ריפוי, שיקום ושינוי, ושדברים יכולים להיראות לי מאוד שונה מעבר לעיקול הבא בדרך, או זה שאחריו.

(ישנתי והזעתי 11 שעות בלילה. בחצי השני של הלילה היו חלומות/סיוטים משמעותיים. בבוקר קמתי בלי חום והלכתי לג׳ים)

יש לי פוסט חשוב לכתוב על חלומות ואכזבות אבל אני בקושי חי כי אתמול קיבלתי חיסון לשלבקת חוגרת ועוד חיסון לדלקת ריאות (אחד בכל יד) ובאמצע הלילה התחילו תופעות לוואי מאוד לא נעימות שממשיכות עד עכשיו. 

הבן הביע אתמול אחה״צ רצון לבוא לישון פה היום. (הם במרכז מיום חמישי לדעתי). רק היום בצוהריים הצלחתי לחלץ ממנו שזה כולל גם את בת הזוג ואת צמד הכלבים אבל הוא לא ידע להגיד באיזו שעה יגיעו (אפילו בערך). הסברתי שאני מרגיש מאוד לא טוב ובאופן כללי הולך לישון מוקדם. הספונטניות האגוצנטרית הזו לא חדשה אבל הפעם הרגשתי שמוטב שאציב גבול והבעתי את מורת רוחי. הוא התעצבן, אמר: ״טוב אז אסע כבר לאילת לא רוצה כלום ביי״ וניתק את השיחה. התגובה שלו רק הוכיחה לי שפעלתי נכון. 

לפחות הצלחתי לרדת למטה להביא ברוקולי ולהכין לי ממנו מרק. 

האובססיה שלי על סברינה קרפנטר ממשיכה לגעוש ועכשיו אני כבר צופה בסרטונים שמנתחים כל פריים ב88 הפריימים בקליפ של Manchild ובאספקטים העסקיים של המיתוג מחדש שלה מילדה מתוקה ומוכשרת לכוכבת פופ מוחצנת ולסמל מין.

מה שאני שם לב זה שלא פחות משאני מוקסם ממנה (לא הייתי בועט בה ממיטתי במלוא העוצמה) אני מזדהה איתה, כמו הפעם שמאפיונר מהכלוב לקח אותי לפוסיקט בפעם הראשונה והיחידה בחיי לפני בערך 17 שנה. מצאתי את עצמי יותר מזדהה עם העובדות (במיוחד אחת מהן שהרימה את הראש אלי במבט מפלרטט עם שיער חלק גולש אחורה בעודה רוקדת על לקוח) מאשר מעוניין בשירותן.

אותו דבר קורה לי עם התכנים של סברינה. כשהיא שרה על הגברים/ילדים בחייה (ומכירה בעקיפין באחריות שלה לדפוס הזה) אני חושב על ה״אישה/ילדה״ (ברבות) שחלפו בחיי ומכיר בעקיפין.

חשבתי שיהיה נחמד לתרגם את Tears עם היפוך מגדרי:

עומד לי מהמחשבה עליך

נהיית בחורה אחראית

מתייחסת אלי כמו שאת אמורה

דמעות זולגות במורד ירכיי

קצת יוזמה יכולה ללכת מאוד מאוד רחוק

ממי תעשי כלים, אתן לך מה שאת רוצה

קצת תקשורת, כן, זה המשחק המקדים האידאלי בשבילי

הרכיבי כסא מאיקאה אני כזה ״אהה״

קצת כבוד לגברים יכול לקחת אותך מאוד מאוד רחוק

לזכור להשתמש בטלפון שלך גורם לי להיות הו כל כך כל כך מזומם

התחשבות בעובדה שיש לי רגשות, אני כאילו, ״למה אני עדיין לבוש?״

מציעה לעשות הכל אני ״אמג״

עומד לי מהמחשבה עליך

נהיית בחורה אחראית

מתייחסת אלי כמו שאת אמורה

דמעות זולגות במורד ירכיי

הופתעתי לגלות כמה סואן בחשכת חניון אגמון החולה ב5 בבוקר וב6 מעלות צלזיוס. הצטרפתי לקבוצה חביבה של צלמות.ים עם מדריך מסביר פנים לסיור זריחה בעגלת המסתור, ולאחר מכן הקפתי את האגמון ברגל (9 ק״מ).

הציפורים עפו על התמונות שלי.

אתמול אצל האוסטאופת השיחה (לא נדיר שאנחנו מדברים במהלך לפחות חלק מהטיפול) נדדה למיניות הנעדרת שלי. אני לא מאונן, אין לי על מה לפנטז, פורנו מרגיש כמו פייק ניוז, לא מחפש, לא פונה ובאופן כללי לא. גם כאן בכלוב כשאני נתקל בתוכן מיני בוטה אני מרגיש סוג של גועל וממהר לדפדף הלאה. זה לא אתן.ם, זה אני.

האוסטאופת הוא גם קצת אוטיסט (על פי עדותו) ונוטה לפעמים להיות דוגמטי ומסגביר חרף כוונותיו הטובות. יצא שהוא די ביטל את כל הסיבות שציינתי ורמז שאלו סימפטומים למשהו עמוק יותר שכיבה את המיניות שלי, רעיון שאני בהחלט נוטה להסכים איתו (וגם לא צריך לחפור הרבה בשביל להבין) אבל בגלל הטון שהדברים נאמרו, כאילו הוא דוחק בי להירשם לאתרי הכרויות ולרדוף אחר נשים ויהי מה יצר אצלי קצת התנגדות מה שיצר גם סקרנות (כי היכן שמתעוררת התנגדות יש הזדמנות לגילוי).

הערב לאחר שהבאתי את הרכב מיפו לטיול מחר ראיתי סרטון שכותרתו היתה: 

"Ten Signs You’re Not Ready for Dating Yet And What to Fix First I Rachael Sloan"

הנה הכותרות של הסיבות, ואני בהחלט עונה על כולן במידה לא מועטה:

1. עדיין חושב על האקס(יות) על בסיס יומיומי.
2. חסר תחביבים או פעילות שאני אוהב לעשות עבור עצמי.
3. אי יציבות רגשית.
4. הרגשה של תסכול, כעס, מרירות או פגיעות במחשבה על נשים.
5. דייטינג נשמע כמו מטלה מסובכת.
6. היעדר קשרים קרובים עם חברים או משפחה.
7. תקווה לקבל אישור שאני טוב, מושך ואהיב מספיק.
8. לא נוח לי לבד עם עצמי.
9. לא חשבתי לעומק על מה אני רוצה בקשר עם בת זוג.
10. יש לי הפרעות שינה.

ע״פ רייצ׳ל הסכנה בדייטינג טרם הבשילו התנאים היא גם לדחות את בנות הזוג שאני מחפש ועשויות להיות בריאות לי; וגם למשוך אלי בנות זוג שמשחזרות את הדפוסים שאני מנסה להתנתק מהם (Trauma Bond), וכמו כן על הדרך לשרוט את הנשים שאבוא איתן במגע ולהדביק אותן בפגיעות שלי.

וכן, אלו בדיוק הסיבות (אפשר לרדת לרזולוציות יותר ספציפיות עבורי). אני עובד על עצמי עם עצמי. אני לא יודע כמה זמן זה יקח.

בינתיים חשבתי להתחיל תרגילי Kegel לגברים (אולי גם להיעזר באפליקציה) כי הואיל וכל המערכת די מושבתת כבר זמן רב ייתכן שכדאי לחזק את החומרה למקרה שהתוכנה תקבל עדכון פתאומי או שיקרה נס ומישי לפתע תבצע נחיתת אונס בחיי (מה שכבר קרה פעמים רבות).

מתעורר ב2:30 לטיול קבוצתי עם זרים מהאינטרנט.

אי אפשר להגיד שאני לא מנסה.

לפנות ערב היה לי שיעור בזום עם בן לוין אחרי מה שהרגיש כמו תקופה ממושכת אבל בפועל היה רק שמונים יום.

סיפרתי לו שאני מצליח לנוח, לישון ולטייל ושאני רוצה לעשות Reboot לרומן ארוך השנים שלי עם הגיטרה בעזרתו, וגם to level up את ההפקה המוזיקלית שלי עם מתודות חדשות והרפתקניות.

עוד לפני השיעור מיהרתי לארגן את המגבר והמולטי-אפקט וגיליתי שהדרייבר לא עדכני וגם לא התוכנה שמאפשרת לשלוט במולטי מהמחשב במקום לשבור את הגב. שישה כבלים מעורבים בקונפיגורציה המורכבת הזו בין ארבעה מכשירים, ונזכרתי גם בבעיה מסתורית עיקשת שדי הוציאה לי את הרוח מהמפרשים ליצור סאונדים חדשים לאחר שקניתי את מגבר הMarshall לפני כשנתיים.

השיעור עם בן היה מרווח וכלל הרבה שיחות נינוחות. הוא לימד אותי טכניקה חדשה של פריטה עם המפרט והאצבע האמצעית ביד ימין לסירוגין ונתן לי שיעורי בית.

בסוף השיעור כיביתי את הציוד ותכננתי לדעוך לאיטי לשינה, אבל משהו משך אותי להדליק הכל מחדש ולפתור את הבעיה העיקשת ההיא בתקשורת בין המולטי למגבר. אחרי 15 דקות של workarounds פתרתי את הבעיה וגיליתי שיש לי גם תשוקה מחודשת להתמזמז עם הגיטרה וליצור סאונדים חדשים עם צבעים יעודיים לנורות על הפדלים. (נורות צבעוניות זוהרות בציוד אודיו זה מה שמשך אותי כבר בגיל 6 להיות מוזיקאי).

קראתי לפאזה החדשה הזו ״Musical Hiking״ במובן שהיא גרושה מכל מטרה ספציפית ונועדה לחקר, משחקיות, הנאה והתפתחות. בן אימץ את הכותרת וכתב אותה באותיות גדולות בגוגל דוקס היעודי שלנו.

חוצמזה הקראש שלי על סברינה מעמיק לאחר שיוטיוב זיהה שאני מתעניין בה וצפיתי בקליפים המשוגעים של Manchild ו Tears (שמהווה סוג של הומאז׳ ל״מופע הקולנוע של רוקי״ וכולל גם מוטיבים בדסמים גרוטסקים). אני לא בטוח שנסתדר לאורך זמן אבל איך אפשר שלא לעצור לה לטרמפ?