את ״הדרך לדאנג׳ן/מכור״ כתבתי בתחילת 2005, במה שהיה חורף מאוד קר עבורי. הלב שלי התנפץ לרסיסים בעקבות הפרידה מהמיתולוגית, 4 שנים אחרי שהכרתי אותה מהצד השני של פסי הרכבת בתחנת השלום. היא היתה נסיכה יפהפיה, קצינת חינוך בתולה מרעננה, ועם הזמן התפתחה להיות המלכה הכי מלכותית שאי פעם היתה לי.
נשארתי לבדי בדירה שהיתה שלנו ברחוב קורדוברו בפלורנטין. עוד לא הייתי מחובר לאינטרנט, וכדי להכיר בחורות התחלתי לצאת לדאנג׳ן. הקהילה עוד היתה בחיתוליה, היו מכניסים גם גברים בודדים, ואני הייתי גבר בודד מאוד.
אחרי אחד מלילות השלישי הסוערים כשחזרתי סגול מסימנים (הכאב הרגשי שהציף אותי העלה מאוד את סף הכאב הגופני שיכולתי לשאת) אל הקירות הריקים והמתקלפים השיר פשוט בקע ממני לפנות בוקר כזעקה נואשת של השתוקקות וגעגוע.
הפתיחה משחזרת את מה שהייתי שומע כשהייתי הולך ברגל מפלורנטין לכיכר קדומים דרך סלמה, כיכר השעון, חוף הים… מטפס על הגבעה ויורד במדרגות האדומות אל אפלת המועדון.
למרות שלא תבואי עוד אחכה לך
אמשיך להשתוקק להיכלא בך
מתי אני אלמד
הקירות צועקים כשאני לבד
בים אפל וקר צף בלי מטרה
מנסה להיסגר על מה לעזאזל קרה
ידי הרועדות
אני מרגיש את השליטה נשמטת בין האצבעות
אני מכור עכשיו
מסניף כמו כלבלב
אם יש לך רמז או סימן לתת לי
גל קור מקפיא אותי
חזק ואמיתי
זרקי לי חבל כי אני שוקע
שינוי צריך לבוא אני יודע
לחסום את הקולות שאני שומע
הסירי את המגננה
איבוד שליטה הוא התנאי הראשון להנאה
אני מכור עכשיו
מסניף כמו כלבלב
אם יש לך רמז או סימן לתת לי
גל קור מקפיא אותי
חזק ואמיתי
זרקי לי חבל כי אני שוקע
יכול להיות אולי שטוב לך בלעדיי
אבל עמוק בתוך הנפש פנימה
את עוד רוצה אותי, את לא סיימת איתי
נפרדנו אך האהבה לא מתה
ידו של הגורל, הכרנו במזל
בתחנת רכבת יום דצמבר קר
לאן נמשיך מכאן? לדעת לא ניתן
מה הכוכבים צופנים עוד בשבילנו
אני מכור עכשיו
מסניף כמו כלבלב
אם יש לך רמז או סימן לתת לי
גל קור מקפיא אותי
חזק ואמיתי
זרקי לי חבל כי אני שוקע
ניתן גם להאזין לאלבום בשלמותו בשירות הסטרימינג הקרוב ללבכן.
