|
|
|
כמה התגעגעתי לצפון הרחוק והירוק.
בשנה שעברה בקושי טיילתי בגלל המלחמה, העומס בעבודה, הבצורת והלב השבור.
היום נזכרתי כמה החיבור לטבע חשוב לבריאות הנפש שלי.
לא הרגשתי בודד או עצוב בחברת עצמי, כמעט ולא היו עוד מטיילים בשמורה, וכשרוח סתיו נשבה בערוץ הנחל ועלים נשרו סביבי עמדתי מוקסם ולחשתי בלב תודה.
אני לא יודע כמה סלטים הכנתי בקערת הסלט הורודה הענקית. שורשיה נטועים עמוק בחיי הקודמים.
במסגרת ההתחדשות הסתווית החלטתי שהגיע הזמן להיפרד גם ממנה. היה מאתגר למצוא קערה במימדים מקבילים ושגם יהיה לה מכסה כך שלא אצטרך לאלתר עם צלחת פלסטיק הפוכה כפי שעשיתי כל השנים.
היום הכנתי את הסלט הראשון בקערה החדשה, ובמקביל אני גם משתפר בהכנת סלט כרוב כמו של סטקיות ודוכני שועלמה:
התחילה העונה בה האתרים שאני גולש בהם הכי הרבה הם AccuWeather ומסלולים.
אני אורב לדיווחי פריחה, לשקיעות מעוננות, לימים עם טמפרטורות שפויות ולימי גשם וסערה. הנפש שלי צמאה לטבע, לנחלים זורמים, לשקט של המדבר, לעצים בשלכת ולפרחי הבר. החלטתי לטייל לפחות שלוש פעמים בחודש בין נובמבר לסוף מאי.
בתרגילי המוח חזרתי לאלפיון העליון גם ביחס לשכבת הגיל הקודמת שלי ואני רחוק רק 12 נקודות משיא כל הזמנים שלי. ירדתי עוד מ״ג באסיול ואני צורך בערך עשירית מכמות הבנזודיאזפינים/כדורי שינה שצרכתי לפני חצי שנה.
השבשבת הרגשית ממשיכה בדפוס של כמה ימים טובים, התרסקות, התאוששות וחוזר חלילה. אני חושב שזה לא משנה כמה פעמים אני נופל אלא כמה פעמים אני קם. כשאני מרגיש גל של עצב שוטף אני מתרגל משהו שלמדתי במדיטציה; אני מניח בעדינות את כף יד ימין על הלב ואת כף יד שמאל על הבטן ואומר לעצמי שזה בסדר. זה בדרך כלל משחרר כמה דמעות ואני ממשיך בענייני.
הרגשת בדידות צורבת יותר כשהיית נשוי.
התאמצת מאוד ללקט פירורים של תשומת לב.
המסגרת והתקווה קיבעו אותך במסלול שהוביל לשומקום.
לא היה חודש אחד בעשור שלם שיכולת להגיד: ״כן, זה מה שרציתי, אני מאושר״.
עבר רק חודש אחרי 15 חודשים מאז הפרידה בו לא היית היפר יצרני ועסוק בכל דקה של ערנות.
גם בחודש הזה עשית לא מעט.
זה בסדר וטבעי להרגיש בודד, עצוב וחסר.
אין שום ודאות לגבי העתיד, לרע אבל גם לטוב.
אתה חי בזמנים מעניינים מאוד בהיסטוריה האנושית.
יום אחד תמות, אולי בייסורים ובבעתה ואולי מטעמו של הממסד, אבל עד אז תחייה כמו שאתה יודע לחיות.
לך בבקשה לשטוף כלים. דן של מחר בבוקר יעריך את זה מאוד.
מסתבר שקיים מושג חדש שעשוי לתאר אותי.
אוטרוברט הוא אאוטסיידר נצחי, עצמאי מחשבתית, יצירתי בצורה ייחודית, משקיף מהצד, מעדיף לעבוד לבד, מקיים הרגלים ומסורות משל עצמו אבל נמנע ממסורות קולקטיביות, חבר מעולה בעת צרה, מעדיף מפגשים של אחד על אחד על מסיבות ומעגלים חברתיים ולא תלוי בדעתם של אנשים אחרים להגדרה העצמית שלו.
היה נחמד לעבור את ה אבל אני עדיין מסרב להיות חבר במועדון שמקבל אנשים כמוני ומרגיש חריג ויוצא דופן גם בקבוצה הזו.
אלו הנתונים בספוטיפיי ואפל מיוזיק.
אני מרוצה מהרוב הנשי בחלוקה הדמוגרפית, ושמח על כל זוג אוזניים ולב שמחובר אליהן.
האלבום מיוחד, טעון ורלוונטי ו.
מעולם לא השתמשתי בצ׳אט gpt או משהו דומה, אין לי מושג איך זה נראה או עובד, אבל הבנתי שיש עכשיו אתרים או אפליקציות עם אפשרות לנהל מערכת יחסים עם בת זוג וירטואלית שאם משקיעים יותר כסף ותשומת לב אפשר גם לגרום לה להתפשט ולעשות כל מיני דברים (כמו עם אישה בשר ודם).
זה קצת מזכיר לי את הבדיחה על הגבר שמוצא צפרדע ומלמד אותה למצוץ לו וכשאשתו מוחה הוא עונה לה: ״ברגע שהיא גם תלמד לבשל את עפה מפה״.
אלו כמובן הפגיעות, האכזבות, הטראומות וההתרסקויות שמדברות מאצבעותיי.
אני אוהב נשים, החלומות שלי בלילות מלאים בהן, הצוואר שלי עדיין מתעקם בעקבותיהן ברחובות ובקניונים. האלגורית׳ם של פייסבוק מציג לי סרטונים קצרים של צעירות יפהפיות שופעות שקופצות ועושות כל מיני פוזות. אני לא יודע איך הוא הגיע למסקנה שתוכן כזה מעניין אותי.
that said, אני באמת לא חושב שבתקופה זו של חיי הדרמות, הפשרות, העמדות הפנים, הדחיות, חוסר הודאות, ההפכפכות, השקרים, המחיר, התובענות, הכאוס וההקרבה שווים את התועלת הפות-נציאלית.
בשביל מה?
כל המאמצים, התפקודיות, הפרפורמנס, השונן, העמידה בציפיות. בשביל מה?
היו לי בחיי שלוש אהבות ענקיות שנגמרו בכאב מרסק, עוד כ20 אהבות קצרות יחסית אך משמעותיות, ועוד מאות בחורות ונשים איתן קיימתי אינטראקציות מיניות כאלו ואחרות.
אני מודע לallure, להתרגשות. יש לי זכרונות עמומים מאוד של hard earned עונג.
אבל הטעם הדומיננטי בפה הוא טעמה המר והמייאש של אכזבה חוזרת ונשנית.
מגיע רגע שאפילו המהמר הכי כפייתי מתבונן בקזינו המנצנץ סביבו וכבר לא רואה דבר מלבד אפלה תפלה ומלכודת של ניצול.
כלל האצבע שלי לגבי קצב הכתיבה הרצוי בבלוג הוא שעשרת הפוסטים האחרונים שמוצגים ללא צורך בהקלקה נוספת יהיו מהשבועיים האחרונים.
יותר מזה ואני כנראה רודף צומי.
פחות מזה ואני כנראה משתבלל.
אני רואה שכרגע אני בערך בדיליי של שבועיים.
לא עבדתי כל החודש וזה היה מעולה. בימים האחרונים התחילו הטלפונים והמיילים ובשבוע הבא יש לי עבודה כל יום.
ירדתי שני קילו וזינקתי חזרה במשחקי המוח אחרי מאבק עיקש. חזרתי (כמעט) למשקלים שהרמתי בג׳ים לפני שהתמסרתי ליצירת האלבום.
השבוע הייתי בלונה פארק, בראמן/סושי אדיר, בקולנוע לב פעם שניה לראות את ״קרב רודף קרב״ (התרשמתי והתרגשתי אפילו יותר בפעם השניה).
הגיעו המגבות החדשות והמקרן הגלקטי לתקרת חדר השינה.
קיבלתי גם מנורת צדפה עם פנינה מחליפת צבעים וזוהרת כמתנה מפתיעה.
ברביעי הכנתי לאמא שלי שניצלים, פירה וברוקולי מאודה (במאדה החדש) לכבוד יום הולדתה ה78 (״בבקשה אל תביא פרחים, זה קשה לי לפנות אותם אחר כך״), נסעתי לרחובות, החלפתי לה מצעים כי העוזרת שלה נפלה, דיברתי עם הגנן של הבניין ממול שהיא הסתכסכה איתו ומסנן אותה ״אני מכיר את אמא שלך 20 שנה״ (יופי אסהול אני מכיר אותה 50 שנה), קניתי והתקנתי לה ups שביקשה , לימדתי אותה לפתוח תיקיה במחשב (״אמא זה לא הגיוני שכל שולחן העבודה שלך מלא עד אפס מקום במסמכים, שימי אותם בתיקיות״....״אין לי!״).
מבחינת מצברוח יש לי כמה ימים סבירים ופרודוקטיביים ואז התרסקות תשושה ואומללה לדיכאון רבע תפקודי.
חוצמזה גם הכנתי השבוע חצילים מאודים (במאדה, לא מהמושב) ברוטב סצ׳ואן בווק החדש (i walk the woke wok) והיום במיטב המסורת פסטה ברוטב שנשאר מהאוסובוקו.
יש לי עוד מה להגיד על מערכות יחסים ונשים אבל אשמור את זה אולי לפוסט אחר כך שאתחיל לחזור לקצב הרצוי.
