מתחת לפרווה

הר תבור נוסף לרשימה המכובדת של הרים שעליהם טיפסנו במו רגלינו לצד הרי גולן, הרי הגליל, הרי ירושלים ומדבר יהודה, הרי הנגב, הרי אילת והרי את מקודשת לי.

היום הוא יום הצניעות הבינלאומי, ותהום נעלה אותי על הבוקר. אתמול היה לנו ממש כיף ביחד עם סשן ארוך בו תהום היתה יפהפיה זוהרת וסקסית מדי בהגזמה. גמרתי שלוש פעמים ולאחר מכן היא התעטפה בקפוצ׳ון הפוך המפנק שקניתי לה ליומולדת האחרון ואכלנו ראמן. 

בשבועות האחרונים גיליתי את הערוץ של Ms. Elle X בעקבות לינק שמישהי פרסמה בבלוג שלה. (לצערי אני לא זוכר מי אז לא יודע למי להודות). היא מדברת ממש לעניין ובצורה מציאותית, שפוייה ועמוקה על נושאים כמו בדסם, יחסים, חיבור בין בני זוג, תקשורת, דומיננטיות ואילוף. יוטיוב כבר מזמן הפך לרשת החברתית המועדפת עליי בפער (חוץ מהכלוב כמובן!) בזכות התכנים הלימודיים ובעלי הערך בשפע תחומי העניין המתרבים שלי, ואני שמח שמצאתי ערוץ שאני מתחבר אליו גם בתחום הרומנטי שלוש נקודות. 

יום צניעות שמח לכולן.ם! 🦄🌈⛈️ 

https://www.kan.org.il/content/kan/kan-11/p-11843/s4/660733/

https://www.kan.org.il/content/kan/kan-11/p-11843/s4/660736/

כזכור, תהום ביקשה ממני ללבוש השבוע את התחתונים הסקסיים הגבריים שלי ולשלוח לה מדי בוקר תמונה. 

הנה החצי השני של השבוע:

שמלת השבת של דנה׳לה: 

הבוקר, לראשונה מאז תחילת הסגר הראשון במרץ 2020, חזרתי למשקל דו ספרתי. זה אומר שהשלתי 16 ק״ג משיאי, 9 מהם מאז שהפסקתי לשתות. 

אני כותב את זה כדי לציין גם את הרגעים הקטנים שמשקפים התקדמות בדרך ארוכה, קשה ומפותלת. רוב הזמן אני חווה את הקושי והבדידות ואת כל המציאות הזו שדוקרת את האמונה, נושפת רוח קרה על אש התשוקה, קוברת בבוץ את החלומות וכובלת בשלשלאות את הכנפיים המתאוות לעוף.

אז נראה לי שחשוב לזכור גם את רגעי הנצחון, שאפשר יהיה להתחמם לאורם כשהכל מסביב קודר, צחיח וקפוא. 

חמישה חודשים שאני נקי מאלכוהול ומכדורי הרגעה ושינה.

לפעמים מנצנצת בי אופוריה, כמו כשאני יוצא מהג׳ים עם הזריחה אחרי אימון וקרני השמש צובעות את הבוקר הצלול והקריר בגוונים חיים ורעננים.

לפעמים, כמו היום, תקוע לי בכי חנוק בלי סיבה ספציפית, עם מחשבות קודרות כמו ענני מלחמה ורגשות משתוללים בבטן ובחזה כמו חלקיקים במאיץ.

אני משתדל שהתגובות שלי יהיו מתונות ולאחר מחשבה, אבל בדרך של עידון ולא של הדחקה. הרגשות צריכים לבוא לידי ביטוי. אני חוזר על התרגיל הזה בו אני משחרר את המוח לעשות מה שהוא באמת רוצה, והוא בדרך כלל ישר מתפנה לשזוף בשמש החמימה תחת שמיים כחולים. זה רק אני, האישיות שלי שמקרינה עליו את הסרטים הקשים.

יש רגעים שאני מתפוצץ מזעם ומחוסר סבלנות, או נקרע מדאגה ומכאב על המלחמה וכל הצער והכאב בעולם. יש רגעים של חרדה, אימה, ודיסאוריינטציה. לפעמים אני לא מוצא טוב ויופי בשום מקום. ברגעים אחרים אני מוצף מאהבה ומסונוור מיופיה של המוזיקה, של הטבע, ואפילו של בנות ובני האדם.

עם כל התנודות החריפות במצב הרוח והתחושות שלפעמים עולות לווליום לא נעים וקשה להכלה, אני נשאר עם עצמי. אני לא נוטש אותי. לפעמים אני ממש אומר בלב: ״אני לא עוזב אותך ונעבור את זה ביחד״. אני רוצה להעיז להאמין ולהיות חזק מספיק להתאכזב, לא לחיות מוגן בתוך ציניות וייאוש פרמננטי.

שני חברים שאלו אותי (כל אחד בנפרד) עד מתי אני מתכוון להימנע מאלכוהול. ״מה היעד? לתמיד??״ (הם כנראה היו רוצים לשתות איתי). אין לי תאריך יעד וגדול עליי לחשוב על הנצח. הדבר היחיד שאני יודע ומתחייב לו הוא שהיום לא אשתה.

תהום ביקשה ממני ללבוש השבוע את התחתונים הסקסיים הגבריים שלי ולשלוח לה מדי בוקר תמונה. 

השתדלתי לבטא במוזיקה את תחושות האהבה הכחולה העמוקה שהרגשתי במהלך הצלילות עם תהום בגיחת יום הנישואין השביעי שלנו.

קיימנו 11 צלילות, כמעט כולן לעומק של עד 30 מטר. העולם שמתחת למים תמיד מפתיע ומרגש, והפעם פגשנו בין היתר שני תמנונים שנהנו לדגמן באור הזרקורים, להקות מחול מודרני בנות אלפי דגיגים נלהבים, קופסינון נקוד ביישן ומופנם, מחבטן בלתי נלאה וזהרון הדור מאוד.

היה לי גם רגע של מפגש, חיבור רוחני ותקשורת אמפתית וכנה עם קפודג רב-קוצי, aka הדג ששומר עליי.

מוזיקה מקורית, צילום ועריכה: אני. 👯‍♀️ 🧜🏻‍♀️ 🧜🏻 🪸 🐙 💙 🏝️ 🏜️

לכבוד יום נישואינו השביעי נסענו לצלול באילת.

בשבת אחה״צ כשהשמש השוקעת ליטפה את המפרץ וההרים שזהרו בצבעים צלולים וקסומים, תהום אמרה לפתע: ״עשיתי לך משהו״. חשבתי שהיא הולכת להתוודות על משהו רע, אבל היא הלכה לרגע וחזרה עם מתנה ארוזה ומעטפה.

עיניה נצצו בהתרגשות כשאמרה: ״אני יודעת שבאמת לא צריך שומדבר אבל בכל זאת רציתי לתת לך משהו״. בעודי פותח את העטיפה בסקרנות היא הוסיפה: ״זה משהו שכבר נתתי לך״. הקול שלה היה מלא כוונה כנה וטהורה של רגשות עמוקים.

בתוך האריזה שכב מוגן ועטוף הספל שהביאה לי לפני 18 שנה, ביום ההולדת הראשון שחגגה לי. זה ספל שחור, אך כשממלאים בו מים חמים נגלית תמונה קינקית שלנו שצולמה כמה חודשים קודם לכן. הידית שלו נשברה מזמן אבל בכל זאת שמרתי אותו בארון. לפני כ9 שנים, כשהתעוררתי שטוף חרדה וכאב אחרי הלילה בו בישרה לי שהתגברה עליי סופית ושטוב לה בלעדיי, רצתי אינסטינקטיבית לארון לבדוק שהספל עדיין שם.

בשבועות האחרונים היא מצאה אמן קינצוגי שיצר לספל ידית חדשה, והביאה אותו מוצפן איתה לאילת יחד עם כרטיס ברכה יחודי שיצרה עם תמונות שפיתחה מטיולים שלנו.

התרגשתי מאוד מהמחווה, מהבעותיה וממילותיה, ושתינו דמענו מהתפעמות על אהבה ענקית וסוררת שאף פעם לא היתה קלה אבל גם אף פעם לא נגמרת. אהבה של פעם בחיים.

הברבוז התמים למראה הזה הוא למעשה צולל פסיפי שהגיע מצפון מערב קנדה!
זו הפעם הראשונה שמגיע לאילת אחד כזה, והוא ריכז סביבו המון תשומת לב מקהילת הצלמים והצפרים: 

צילמתי למורה שלי תרגילים נאו-קלאסים קשים ואינטגרציה בין טכניקות. זה הלך פחות טוב מהמתוכנן והמצלמה כיבתה את עצמה פעמיים עקב התחממות יתר, בדרך הטבע דווקא כשכן הצלחתי לבצע את התרגילים בצורה פחותויותר משביעת רצון. 

זה כנראה לא היום שלי... גם איבדתי את בגד הים בקאנטרי בבוקר, שפכתי על עצמי ועל סביבתי קפה שחור ואני מאחר בהגשה של סקיצה למוזיקה למחול שלא מתחשק לי ליצור.