לפני 19 שנים. יום ראשון, 22 ביולי 2007 בשעה 18:12
אבל ביום השני כבר קפצו לי הברקות, והצלחתי לסיים כמעט הכל עד הסופ"ש, והיום השלמתי את החסר, ושלושת האנשים באו לשמוע. כמעט לא קורה לי אף פעם שהלקוח לא אוהב, מקסימום מבקש תוספות או שינויים קלים (ובדרך כלל חוזר בו אחר כך (: ) ... אבל הפעם בגלל שעבר הרבה זמן והביטחון שלי עדיין נמוך הייתי יותר במתח מהרגיל, למרות שידעתי שהשקעתי המון בשלושת הקטעים.
הלקוחות שיבחו בהתלהבות, והרגשתי כמה היה חסר לי האספקט הזה בחיים שלי לאחרונה. אני בנאדם שממש ממש טוב במה שהוא עושה. וכשאני לא עושה, אני לא מקבל את הפידבקים, ומאבד את הביטחון. ותמיד כשאני עושה מצליח לי, זה לא מעצבן שאני לא עושה יותר? אותי זה מעצבן באופן אישי. (:
והיום עוד הספקתי לטפל בנושאים המשפטיים במיומנות, ואפילו לתקן בעיה חשמלית. האור במתג של הדוד הפסיק לדלוק בשבת בצהריים לפתע, ובעזרת שרשרת של היקשים הגיוניים והבחנה בפרטים הקטנים הגעתי למצב שהיה לי חשד סביר כנגד הפקק של הדוד בארון הפקקים, שניסה להתחזות תחילה לאחר אך חקירתי חשפה אותו. טיפסתי מלוא קומתי על כסא, שיחררתי בעורמה את הפקק ממרבצו, בעודי משכנע את החוטים הרלוונטים להשתחרר גם הם, ואז צעדתי בעוז לחנות חומרי הבנין בסלמה.
ללא מילים הגשתי להם את הפקק החשוד, והם הגישו לי אחר תחתיו. הכל נראה פונצ'בננה, אבל אז לפתע הבחנתי שצורתו של הפקק החדש שונה במקצת מצורתו של הישן, הוא נמוך ממנו, ושמנמן יותר מקדימה. המוכר דחק בי לא לדאוג, וסיכם : "אתה לא מקצועי". חייכתי, אמרתי "נו שיט!, איך עלית על זה?" , וחזרתי הביתה מלא חששות. עליה נוספת על הכסא, ואז על סטול לאחר שהחוט העליון צחק לי ולבורג בפרצוף וסירב לקבל את מקומו הטבעי, ותהום שראתה אותי מזיע כמו סוס שיכור (מכיוון שהמזגנים כובו יחד עם כל החשמל בבית לפני כל התהליך) והציעה לי מגבת, ואז הביאה לי את המגבת שהיא השתמשה בה לנקות עם סנוקליר כל מיני ג'יפות, ואחרי עוד אי אילו דין ודברים עם הארון והברגים וכו', תהום ניגשה בחיל ורעדה אל המתג של הבויילר, הדליקה אותו, וקפצה בהתרגשות ובחיוכים כשראתה את האור האדום בו דולק בגאון.
וגם אני, חייכתי לעצמי חיוך גאה. בסוף אני אהיה גבר.