אוף אני כל כך שמנה.
דנה את לא שמנה. בסך הכל עלית כמה קילו. וגם אילו היית שמנה, אישה שמנה זה יפה וסקסי.
אני לא מרגישה סקסית וגם לא יפה. אני מרגישה כבדה ונפוחה וקפוצה ומתוחה. ואני גם רק 51% אישה.
דנה את עדיין יאממית בטירוף ועם ראש מלוכלך ולב ענקי וזה יהיה כמו לרכב על אופניים, פשוט תעלי ותתחילי לעשות את התנועות.
אני גם זקנה. זקנה ושמנה ולא רלוונטית. אני תיק כבד. אני מזוודה באובר וויט. אני מטען חריג.
טוב אובביוסלי את מגזימה.
אני ספינה שוקעת. אני במורד הגרון מתחלקת מועקה.
יש לומר ״מחליקה״.
אז אתה אומר שאני גם עילגת? זקנה שמנה ועילגת, זה מה שאני בעיניך?
כל הדרמה הזו, בשביל מה זה טוב. זו סתם חשיבות עצמית. למי איכפת אם עלית קצת במשקל, המון אנשים עלו בתקופה המטומטמת הזו. מה כבר היה לעשות חוץ מלשתות אלכוהול ולאכול את הסופר? הסקס אפיל שלך לא באמת קשור במספר שמופיע על המשקל. את בלופ של נזיפות עצמיות ורגשות אשם, במקום להפגין חמלה לעצמך ולהרשות לעצמך להיות אנושית. כן דנה, אנושית. אפילו את. זה לא עושה אותך לא ראויה לאהבה או לעונג.
אני לא מסוגלת. אני שונאת את עצמי ככה. הכל מעצבן אותי. הכל קשה וחסום. אני לא יכולה לסבול את ההשתקפות שלי במראה, או את ההשתקפות שלי באחרות ואחרים. זה לא המספר על המשקל, זו האומללות, הצרכים הבלתי מסופקים, הכמיהה למה שאיננו ושאי אפשר, הביקורת, חוסר הנוחות, היאוש, הפחד, הדאגה, הצער והאבל. אני לא יכולה לזייף. זה לא עניין של החלטה. זה מעבר לשליטתי.
אוקיי אז אפשר לפחות לחבק אותך?
לא יודעת. חם לי.
