זו היתה כנראה הנסיעה האחרונה לרחובות, הבוקר. (קופיקו הדגיש לי : "האחרונה בזמן הקרוב") .
אמנם הייתי אמור להיות איתו ממחר למשך שבוע, אבל אמו התקשרה במפתיע שלשום בערב והודיעה שהיא משנה חד צדדית את התיאומים ושאני אקח אותו שבוע הבא. ואני כבר הרי קבעתי דברים ועשיתי תכניות, כולל תיאום עם ערוץ הילדים שנבוא לצילומים שם. הו וול, זו ממש לא הפעם הראשונה שהיא משנה תכניות כאלו ברגע האחרון, והפעם זה גם כולל הפרת צו בית משפט, כי מחר היא עוברת דירה, בניגוד לצו. מעניין מה יהיה בדיון בחמישי.
בנסיעה לא היה שומדבר מיוחד, לא קיבלתי תעודת הוקרה מהנהגים על שבע שנים של סבל במוניות שלהם, ומצד שני גם אני לא נפרדתי בשום דרך, לא מהדרך, ולא מהעיר, ולא מהמוניות. ככה זה לפעמים, שתקופות נגמרות ומשתנות, בלי ציון מיוחד, בלי טקס או קלוז'ר. סתם כך, מתאדות על תוך האוויר הרווי והמזוהם, ונשארות רק כזיכרון הולך ודוהה.
אתמול בלילה לפני שנרדמתי (לבד, תהום היתה בהתלמדות בבר-מסעדה יוקרתי ועשתה חיל) חשבתי על גלגלים. על גלגלי שיניים, ליתר דיוק. לפתע עלה במוחי חיזיון, איך כל אדם הוא גלגל בגודל אחר, שמסתובב בקצב משלו, ואיך כולם שלובים באיזה מנגנון אדיר. לפעמים גלגלים נפגשים ומשיקים לאיזה זמן, ואז נפרדים, עד הפעם הבאה. והתנועה של כולם מניעה את הגלגלים הגדולים, שלפעמים לוקח שנים עד שהם משלימים סיבוב, ושמשפיעים על הזווית והקצב של תנועת שאר הגלגלים. והכל מתוזמר ומתואם, במכונה המורכבת הזו שיצרה אלוהים. ולי נותר רק להישאר על הגלגל, להתחבר לסיבובו, לקבל את העובדה שלפעמים הוא למעלה ולפעמים למטה, ושככה זה.
לפני 17 שנים. 31 ביולי 2007 בשעה 7:56
